לי עברון-ועקנין: לדבר את האהבה הטובה – שירים וסיפורים משוררת, אוהבת אנשים ומילים
Just a perfect day
drink Sangria in the park
And then later
when it gets dark, we go home
Just a perfect day
feed animals in the zoo
Then later
a movie, too, and then home
Oh, it"s such a perfect day
I"m glad I spend it with you
Oh, such a perfect day
You just keep me hanging on
You just keep me hanging on
Just a perfect day
problems all left alone
Weekenders on our own
it"s such fun
Just a perfect day
you made me forget myself
I thought I was
someone else, someone good
Oh, it"s such a perfect day
I"m glad I spent it with you
Oh, such a perfect day
You just keep me hanging on
You just keep me hanging on
You"re going to reap just what you sow
You"re going to reap just what you sow
You"re going to reap just what you sow
You"re going to reap just what you sow
[לחצו על כותרת השיר למעלה לצפייה בקליפ] חוץ מהמלנכוליות הכללית של לו ריד, השורות האלה בשיר:
you made me forget myself
I thought I was
someone else, someone good
בניסוח הולדן-קולפילדי, הרסו אותי. העציבו אותי נורא. חשבתי שהשיר הזה הוא על מישהו שלא אוהב את עצמו. גרסה קיצונית יותר ומעציבה יותר של השורה של ג"וני מיטשל:
I love you when I forget about me.
אבל אחר כך חשבתי על כל המסגרת הזאת של היום המושלם, וחשבתי שלמרות שהשורה הזו שהרסה אותי אכן נוכחת מאוד, השלמות היא מה שחשוב כאן, ויותר משזה שיר על אדם שלא אוהב את עצמו, זה שיר על אמן.
ואז עלו לי שאלות על אמנים ואמנות, וזה החלק המעניין.
אמן ביצירתו חייב לבחור ולברור, ויש בבחירה משהו שיפוטי: זה יפה וזה לא יפה, זה טוב וזה לא טוב. והאם יש נטייה כזאת, נטייה אמנותית, שגורמת לנו להיות שיפוטיים יותר גם כלפי החיים עצמם? לנסות לשכתב, לערוך, לביים את החיים? האם אמנים הם אנשים שיותר קשה להם לקבל את עצמם, את החיים, את העולם, כפי שהם? ואולי אין קשר בין הדברים, אצלי למשל אני חושבת שהמוטיבציה העליונה לכתיבה היא הניסיון להבין אנשים – אחרים ואת עצמי. אבל כן נזקקתי ואני נזקקת לחינוך עצמי ממושך נגד שיפוטיות כלפי המציאות. האם זה קשור להיותי אמנית או לאו דווקא?
איך זה אצלכם?
אני חושב שזה יותר משהו שאנחנו יודעים בדיעבד, בגלל שהאמנות היא שיחזור המציאות וקשה לנו לדעת בהווה אם המציאות לא תתהפך. אבל גם ביצירות של שייקספיר הוא דן בזה ולעיתים קרובות המציאות מושווית להצגה וההצגה למציאות מאמר קצר בנושא בקרוב)
ואולי בגלל זה הנוסטלגיה לעבר: כי עליו כבר אפשר לדעת שהוא לא יתהפך :).
מתבשל אצלי פוסט העוסק במוטיב הזה של שנאה עצמית ומקומו בתוך זוגיות. כאין-אומן, אינני מרגישה מיומנת לענות על השאלות האחרות שהעלית. השיר יפה. חיבוק.
מחכה לפוסט שלך המתבשל. חיבוק בחזרה!
קודם כל שיר נפלא שאני מאוהבת בו.
חוץ מזה העלית שאלה ענקית, ונדמה לי שקשה לענות עליה, כי אני רואה גם אנשים שאינם אמנים ולא מרוצים מעצמם ומהעולם, ושופטים את המציאות.
נראה לי שההבדל בינם לבין אמנים הוא שאמנים מנסים לבנות מציאות אלטרנטיבית. פעם אמר לי ד"ר רודי שזה מה שטוב באמנים, או מה שעוזר להם לצלוח את החיים, שהם בונים לעצמם את המציאות האלטרנטיבית באמנות שלהם, וזה עוזר כנראה לנפש. כך שמה שאמרת שאנחנו משכתבים את החיים הוא נכון, אבל גם לדעתי יש בו משהו חיובי. אחרת לא היתה להנו ספרות ואמנות ומוזיקה וכלום. מישהו חייב לשכתב ולערוך את החיים וליצור אלטרנטיבה לחיים שתענג או תחכים אנשים אחרים, שגם הם סובלים מהעולם, אבל קשה להם לשנות אותו וליצור משהו אחר. כך שתפקיד האמן הוא הכרחי בחברה. הוא השסתום ללחצים.
ובאופן אישי, אני פותרת את כך את הבעיה: מקבלת את עצמי, את זה שאני שופטת רבות את המציאות. כי יש בזה גם משהו חיובי, לנסות לעשות משהו נגד דברים שאני יוצאת נגדם. כי אמן הוא גם מהפכן, ובמובנים רבים, אין אמנות שווה שהיא לא אמנות חתרנית. כך שזה לא רע לגמרי להיות שיפוטיים. אז נכון שכאשר אנחנו שיפוטיים כלפי הזולת והעולם, זה מעיד שאנחנו שיפוטיים כלפי עצמנו. זה נכון, ואז החרב הופכת פיפיות, פנימה והחוצה. צריך לדעת לשלוט על המינונים. לא יותר מדי פנימה, לא לעשות לעצמנו חרקירי. למרות שזה מה שמתחשק לפעמים.
יש עוד נקודה. קראתי עכשיו ספר בשם "אין שניים דומים" של ג"ודית ריץ" האריס. זה מחקר ארוך על האינדיוידואליות שלנו, דרך מחקר שהיא עשתה על תאומים. בין השאר היא אומרת שם שמלבד הדכאוניים, לכל בני האדם אין הערכה נכונה של עצמם, ושכולם רואים ומעריכים את עצמם יותר ממה שהם. רק אלה הסובלין מדיכאון רואים את עתמם כמות שהם, שופטיםן את עצמם נכונה. ואיכשהו, כל היוצרים שאני מכירה הם די דכאוניים, ואולי מכאן באה יכולם לשפוט את המציאות נכונה יותר. ואולי בגלל זה יש להם יכולת לברוא עולם אלטרנטיבי, ליצור משהו אחר, אולי טוב יותר.
יעלה, בעיניי " צריך לדעת לשלוט על המינונים." זה משפט מפתח. גם מבחינת שכתוב המציאות. זה מצוין כשיושבים לכתוב אבל פחות מצוין בעיצומה של אינטראקציה עם אחר. ולגבי הדיכאוניים – הטענה נשמעת לי מוזרה. אצל מי המדד לקבוע מי תופס את המציאות נכון?
ואני נורא בעד אמנות, הרעיון שעלה בי בעקבות שמיעת השיר הוא שאולי אנחנו לא תמיד יודעים מתי להפסיק – למשל, להפסיק לביים אחרי שכבר יצאנו מהתיאטרון…
כן זה נכון…. באמת קשה לנו להפסיק לביים..חחח. אבל כמה קל יותר לחיות כך, לפחות מבחינות מסוימות.
ובנוגע לדכאוניים, נכון שזה נשמע משונה, כי זה מכניס לשאלה מהי באמת המציאות, האם יש בכלל מציאות אובייקטיבית. אבל לפעמים נראה לי שיש, והיא המציאות שמתחשבת בזולת. עכשיו בדיוק סיימתי את הספר הנפחא והנשב של רות אלמוג, זרה בגן עדן, ויש לה שם חברה גרמנייה משוגעת שככך שהאישיות שלה מתפרק והיא חיה בסרט, היא כבר לא רואה את הזולת (וכמובן לא את עצמה). כך שלי נראה באמת שלראות נכונה את המציאות, זה לראות את הזולת באמת ולהתחשב בו. אישיות נרקיססטית למשל שלא מסוגלת לראות את הזולת, וחיה בסרטים.
איכשהו, נראה לי שמה שהיא אומר ג"ודית ריץ" האריס, שהנוירוטים הדכאוניים משום מה רואים נכון יותר את המציאות החיצונית ואת השווי של עצמם לעומת בעלי שאר הבעליע ההפרעות הנפשיות והאישיותיות, שחיים בסרט. משהו כזה. כמובן שרוב בני האדם הם באיזשהו אמצע. משהו כזה.
כמובן שיש כאן סתירה עם הצורך לביים עולם. גם זה סוג של חיים בסרט. אוף, כמה קשה להבין את נפש האדם. אה?
את חייבת לקרוא את הספר של רות אלמוג. יצירת מופת בעיני.
התפיסה שלך הומניסטית ויפה בעיני. ואם צריך לבחור בין דיכאוני למגלומן עדיף הדיכאוני, אבל נראה לי שפרגון לזולת בא עם אהבה עצמית בריאה. לפחות אצלי שני הדברים גדלים יחד. ואקרא את רות אלמוג. 🙂
חחח לא בטוחה מה התפיסה שלי. כל הזמן חושבת ובודקת ובוחנת. וקוראת ספרים ורעיונות.
מתה על לו ריד, גם אצלי רגעי האשר הם כשאני לרגע שוכחת את עצמי, עצמי מכביד מאוד, מדאיג, גורר פחדים ורגעי הקסם עם מישהו אחר או בטבע שגורמים לחלקיק זמן לשכוח עצמך ולהיות , רק להיות הם האשר אם יש דבר כזה… אוהבת את הצטוטים שלך והמחשבה.
ותודה על הקליפ, נפלא
חני, באמת האושר הוא שכחה עצמית, התמסרות כזאת [בצרפתית s"abandonner – להפקיר את עצמך], אבל כשלו ריד אומר שהוא חשב שהוא מישהו אחר וטוב, זה כבר נשמע לי משהו אחר. אולי מה שמשתמע מזה הוא שהחזרה מההתמסרות ומהשכחה תהיה כואבת יותר.
היי לי
קראתי וחשבתי שממש אני שומעת את המנגינה של זה, ואז ראיתי לו רייד
לגבי שאלתך לומר לך שצר לי הפסקתי להבין אנשים, זה ישמע דבילי אבל נמלים יותר קל לי להבין הם הולכים בשורה ישרה, מופיעים דקה אחרי שזרקתי פרור, תמיד עם כמה חברים ומצב רוח טוב
ככה זה נמלים אבל בני אדם
או את עצמי
צר לי…
אין מילים שלך טובה
טובה!
מה גרם לך להרגיש ככה?
לפי התגובות שלך פה את מאוד אוהבת ומבינה אנשים…
(וסליחה אבל חרקים? ברר. לכי תדעי מה עובר להם בראש :)).)
גם אותי
בדיוק השורות האלה בשיר, מעציבות.
לדעתי לא מדובר באמנים להבדיל מהשאר.
מדובר בחתך אחר בעיני, חתך אישיותי
של אנשים שפחות אוהבים/מעריכים/מסופקים מעצמם מהשאר.
וזה גורם לכל מיני דברים שקשורים או בהרס עצמי או ביצירה מוגברת למשל…
ו/או כמובן לפיתוח מודעות וטיפול ב"בעיה".
יכול להיות שמי שמוגדר כאמן או יוצר,
נוטה לטפל בזה ע"י יצירה.
השאלה שלי היא האם לאורך הזמן והמודעות שמתגברת, הולכת ונהרסת גם היצירה שהיא פעמים רבות, נגועה.
אצלי אני חושבת שכן.
היצירה לפחות משתנה.
וכשהיא פחות "נגועה" היא מעניינת פחות אנשים בעולמנו החולני.
ככה, זה זרק אותי להגיגים ..
"וכשהיא פחות "נגועה" היא מעניינת פחות אנשים בעולמנו החולני." – אני מקווה שאת טועה…
בכל מקרה, ההגיגים היו מאוד לעניין.
אצלי זה יום ככה ויום ככה.
לפעמים שופט לפעמים שפוט.
בקסטה שלי היתה סויט ג"ין אחרי פרפקט דיי וזה עוזר להתמודד עם המלנכוליה של פרפקט.
עדי, כיף שאתה כאן.
מה בא אחרי פרפקט דיי באמת? שכחתי (בטרנספורמר)
עכשיו הרסת אותי. קודם כל גם אותי השורה הזאת הרסה וכיווצה ותמיד מכווצת לי מחדש את הלב. דבר שני, נורא אהבתי את איך שהפנמת את התרגום "המחורבן" של התפסן. גם אני הפנמתי חלק מהביטויים שלו ואלו שמתלוננים על התרגום הזה עושים לי "כאב תחת מלכותי".
נ.ב. מתנצלת על השלשות, זה המחשב בעבודה.
עכשיו הרסת אותי. קודם כל גם אותי השורה הזאת הרסה וכיווצה ותמיד מכווצת לי מחדש את הלב. דבר שני, נורא אהבתי את איך שהפנמת את התרגום "המחורבן" של התפסן. גם אני הפנמתי חלק מהביטויים שלו ואלו שמתלוננים על התרגום הזה עושים לי "כאב תחת מלכותי".
נ.ב. מתנצלת על השלשות, זה המחשב בעבודה.
עכשיו הרסת אותי. קודם כל גם אותי השורה הזאת הרסה וכיווצה ותמיד מכווצת לי מחדש את הלב. דבר שני, נורא אהבתי את איך שהפנמת את התרגום "המחורבן" של התפסן. גם אני הפנמתי חלק מהביטויים שלו ואלו שמתלוננים על התרגום הזה עושים לי "כאב תחת מלכותי".
נ.ב. מתנצלת על השלשות, זה המחשב בעבודה.
לי היה גם התרגום היותר ישן, "אני ניו יורק וכל השאר" ושם "האוויר היה קר כמו דד של מכשפה".