לי עברון-ועקנין: לדבר את האהבה הטובה – שירים וסיפורים משוררת, אוהבת אנשים ומילים
שתיים
פעם, אהבה גדולה חתכה את חיי לשניים
יהודה עמיחי
פעם אהבה גדולה חצתה אותי לשתיים
אחת חולת אהבה,
שמנסה שוב ושוב לפתוח
וידיה נוטפות מור
ואחרת אובדת בִּפְנים
לֵב עֵר משוֹטֵט
בחיפוש נואש אחרי שומרי העיר
איפה הם גבולות העיר הזאת
פעם אהבה גדולה
בלעה אותי כולי
אבל בתוך בטן הדג
עוֹד פעם לו לב-לבי
שאפילו אהבה גדולה
לא יכולה לבלוע
מאוד מזדהה.
תודה!
(גם על זה שאת כאן)
גם אותי פעם.
אבל מה עושים כשהיא חותכת להרבה חתיכות?
יפות הפסיעות בין עמיחי לשיר השירים. אני חושב שהבית הראשון יפה ושלם. ואולי אפשר לסיים בו?
העיקר שהלב פועם, לי.
וטוב שלא נבלעת בסוף.
לסיים בו? אבל כמו שאמרת, העיקר שהלב פועם…
מה עושים כשהיא חותכת להרבה חתיכות – אכן שאלה קשה. ותודה על התגובה המקסימה. טוב שגם אתה לא נבלעת.
מאד יפה. מסכימה עם שחר מריו לגבי הבית הראשון. סיום חזק ופועם – איפה הם גבולות העיר הזאת. חי.
תודה שירה. הרבה קוראים לך "שירתי", אפשר גם?
ולגבי הסיום – מבחינה רגשית זה שיר אחר וכמעט מנוגד אם מסיימים שם.
בטח שאפשר 🙂
שירתך…
יופי שירתי. עכשיו אני רק צריכה להרגיל את הציבור לקרוא לי לילוש ויהיה כיף. 🙂
שלום לי
פשוט צריך לחלק את השיר האחד לשניים.
יפה מאד, אני רואה בשני הדהוד ליונה במעי הדג. האם?
גיורא
היי גיורא,
בוודאי. טוב שאתה כאן לציין את כל הארמזים המקראיים. לגבי מה שפשוט צריך – עוד לא השתכנעתי אבל תודה. 🙂
מסכימה לי, השיר יפה כאשר הוא מסתיים אחרי הבית הראשון.
תודה על התגובה ריקי.
נפלא, לי. בלב הכל ישנה התודעה המרגישה, המתענה, המאושרת, הרואה.
שום דבר לא ייקח אותה ממך, אפילו לא אהבה. זאת את. יותר מכל דבר אחר.
אבל על דרך השלילה – איזו אש הבערת כאן!
אמיר, המון תודה.
שיר יפה לי, גדולה עצמתה של האהבה אל מול שומרי העיר.
תודה משה 🙂
חצויה לשניים – ובכל זאת, על פי הבית השני, שלמה ואפילו עצמאית ונאמנה לאמת הפנימית שלה. הבית השני מוסיף כאן דברים שאין לוותר עליהם.
אבל גם בראשון אהבתי את הלב הער המשוטט ואת הרקע השיר-השירימי. (מה המלה הזאת? ארמזים? זה מה שנהגנו לקרוא "אַלוּזיוֹת"?)
עדה, אני נורא שמחה על דברייך. ואכן, ארמז, אלוזיה, אני משתמשת בשתי המילים באופן אקראי למדי :).
זאת מלה חדשה כנראה, אני לא מוצאת אותה במילון, אפילו לא יודעת איך הוגים אותה. פגשתי אותה רק לאחרונה, אצלכם בבלוגיה. צריך כנראה לעיין בפירסומי האקדמיה ללשון עברית. 🙂
אני לא יודעת לגבי האקדמיה, אני כנראה נתקלתי במילה כשלימדתי לבגרות בספרות. ואומרים אותה ermez.
תודה – החכמתי. 🙂
🙂
יפה מאוד לי . ומשמח שלא נבלעת .
תודה מירי היקרה.
יפה, לי. אהבתי. ושנה טובה ומתוקה!
תודה רבה, עודד, וגם לך!
למעשה יש כאן שני שירים מתוך מחזור
אולי להלכה. למעשה דווקא יש כאן שיר אחד.
לי, כמה יפה. איפה הם גבולות העיר הזאת?
יפה איך המילים שלך מהלכות בין רמז לרמז-(יונה הנביא, שיר השירים) ועושות את שלהן בכל-כך הרבה פשטות ויופי. ככה זה, נחצים, נבלעים- או לפחות מרגישים נבלעים, וטוב שלב ממשיך לפעום בקצב שלו ואי-אפשר להבלע עד תום.
שלך
אסתי
אסתי היקרה, תודה על תגובתך החמה והמבינה, תמיד משמח כשאת כאן.
מירה, תודה 🙂
(השאלה רטורית?)
אני מעדיפה את השני, הוא מאוד יפה בעיני
לב-לבו של השיר, למרות שנראה לי שהם בלתי נפרדים
על אף שגם הם נחצו לשניים.
(ורק הייתי מחליפה את יכולה ב-יכלה).
היי סיגל, תודה! בדיוק בלילה חשבתי שיש איזה שחזור של החצייה לשניים במבנה השיר ובתגובות שרוצות להפריד בין שני החלקים. בכל מקרה גם לי חשוב החלק השני בדיוק כפי שניסחת בחוכמה.
לגבי "יכולה" (וואו אני עקשנית בשיר הזה, לא מקבלת שום הצעה) חשוב לי שזו הצהרה כללית. לא יכולה, לא יכלה ולא תוכל… (אני מקווה).
אני מסכימה איתך לגבי זה שההצהרה צריכה להישאר כללית,
אני חושבת שיכלה או תוכל (כפי שהצעת את) מתאימים יותר
מכיוון שכך את מוותרת על הברה מיותרת מבחינת המשקל
(לפחות מבחינת השמיעה, אני לא כזו מבינה גדולה בהברות,
אבל שומעת אותן היטב)
מכל מקום, שיר ממש ממש טוב.
אה, לאוזניים אני מקשיבה 🙂
אחשוב על זה. תודה רבה-רבה, סיגל.
איתך.
לאומי – חיבוק
אוהבת מאוד את הבית הראשון בעיני זה שיר מושלם בפני עצמו {או שאולי דגים לא מדברים אלי}
שתקנים הדגים האלה :))
ותודה, חני!