על ספת הגרפולוג גרפולוגית
רבים מגיבורי התרבות שלנו השאירו אחריהם לא רק את יצירותיהם,אלא גם את כתב ידם המקורי. זה מאפשר לי לפגוש אותם דרך כתב ידם ובכך לקרוא את המילים מכיוון אחר.
הפעם אארח על ספת הגרפולוג את המשורר דוד אבידן.
דוד אבידן: לזעזע את הסביבה
כתב-ידו של אבידן פרוע, מהיר, לא קריא וזווית הכתיבה ימנית. סימנים גרפיים אלה מעידים על אימפולסיביות ואפילו על פזיזות. כללי הכתיבה מסמלים את נורמות ההתנהגות. בכתב של אבידן ניכרת הפרת הכללים: הכתב שלו אינו קריא כל-כך ויש קישורים מקוריים בין האותיות. כל אלה מציגים פריצת מסגרות, חשיבה לא קונוונציונלית ורצון לנתץ מוסכמות. הכללים המקובלים שיעממו את אבידן והוא שאף לראות מעבר להם ולגוון את המציאות היומיומית האפורה. אדם כמו אבידן, כשהוא מוזמן לארוחה, ינסה ליצור פרובוקציות על ידי אמירות לא מקובלות ואפילו פוגעות. יש לאדם כזה צורך לזעזע את הסביבה ולנער אנשים.
הכתב הרועד מעט והקו החלש מעידים על חוסר שקט פנימי, על צורך בתוצאות מיידיות ועל נטייה למצבי-רוח משתנים. אנשים שכתב-ידם פרוע וגועש, ויחד עם זאת רוטט, כמו זה של אבידן, הם בעלי סף גירוי נמוך, אין להם משמעת פנימית והם מתקשים לווסת את האנרגיה שלהם ולפעול בצורה שיטתית. אבידן היה כמו רדאר, שקולט דקויות ומבטא אותן, על מנת לנער את עצמו ואת הסביבה מן השיממון היומיומי.
המקוריות יוצאת-הדופן של המשורר וכושר ההפשטה שלו איפשרו לו לראות דברים לטווח רחוק ולקשר בין רעיונות ובין מושגים שונים. השגרה היא האויב מספר אחד של אנשים כמוהו, הנזקקים כל הזמן לפעילות ולריגושים, ויש להם סקרנות בלתי נלאית.
הכתיבה המרפרפת על הנייר, כלאחר-יד, כמעט ללא לחץ של העט, מסמנת אינטואיציה מפותחת, חשיבה אסוציאטיבית ורעיונות מקוריים וחדשניים. זהו כתב-יד שאופייני בדרך-כלל ליזמים ולממציאים, שהם בעלי מעוף והוגי רעיונות שמקדימים את זמנם, אך אין להם הסבלנות וכושר ההתמדה להוציאם מהכוח אל הפועל.
האיזור האמצעי של הכתב משתנה, לעיתים הוא גדול ולעיתים הוא קטן. אם נצרף תופעה גרפית זו לתנועה המהירה של האותיות, לשיפודים של הקו ולרעד – נקבל תמונה של אדם מלא סתירות. כאדם בעל דימוי עצמי נמוך, הנתון לחרדות, הוא היה צריך את אישור הסביבה אך עם זאת הוא בז לה; הוא נזקק באופן נואש למסגרת זוגית מגינה, ועם זאת הרגיש כבול על-ידיה מאחר שהיה לו גם צורך בריגושים חדשים כל הזמן. אף שהיה אינדיווידואליסט, הוא פחד להיות לבד. נדרשו לו כל הזמן תשומת-לב וקהל. קשה היה לו לשמור קשר עם אנשים לטווח ארוך והוא העדיף קשרים קצרי טווח; הוא נטה לריב עם אנשים, אבל היה מאוד פגיע והגיב בעקיצות סרקסטיות כאשר נפגע; הביקורתיות הרבה שלו הופנתה גם לעצמו וגם לסביבה.
אילולא היה משורר, יכול היה להיות: יזם וממציא פטנטים.
הי מיכל,
טוב לקרוא אותך פה, והניתוח שלך שוב -מפליא בדיוקו.
(אני אומר שוב, אחרי הערב המשותף שלנו שבו ניתחת אותי, ולמרות חששותיי מהעניין – היה מרתק ביותר והיית נפלאה).
מיכל, פוסט מרתק כמו דמותו של דוד אבידן.
נראה לי שאם הוא היה יודע שזה מה שיכתבו עליו, היה רותח מזעם ומזעזע את הסביבה…:)
מעניין. רוצה עוד.
מלא דקויות רגישות וחריפות.
מאלף, תודה.
"בעל דימוי עצמי נמוך, הנתון לחרדות, הוא היה צריך את אישור הסביבה אך עם זאת הוא בז לה".
בהחלט הרגישו עליו שהוא כזה. תודה לך.
תוכלי לתת פרשנות לכתב של דליה רביקוביץ? אני מזמין אם אפשר.