שיער

 

 

פעם הייתי בלונדינית. טבעית. יש חשיבות לנסיבות. הבלונד נתפס כהצהרת כוונות, כאמירה. אבי קרא לי מילדות "שיקסה". הוא אמנם ניצל במלחמה הגדולה ההיא בגלל המראה הארי שלו אבל אני חשבתי שלהיות שיקסה זו לא מציאה, להיפך זה מזכיר אותם.

כשהייתי בת אחת-עשרה, מבחינתי עדיין נטולת הצהרות, בתקופה שהברבי טרם צברה את מעמדה כמודל חיקוי ולבישת מכנסי ג"ינס נחשבה לבגידה במולדת, החלטתי בגלל גחמה של רגע, שאני רוצה בשיער צהוב יותר, וצבעתי.

בשיעור מתמטיקה קראה לי המורה ללוח לפתור בעיה, זימון שהסתיים בכישלון. בעודי מצרה על חוסר ההבנה הבסיסי ביני לבין המתמטיקה אמרה המורה, שראתה הרבה בחייה, אבל לא ילדה בת אחת-עשרה שצובעת את שיערה. חשבתי שהיא באמת לא ראתה הכול, אבל לא עשיתי מזה עניין. כעבור זמן צמח שיערי הטבעי, את הצבוע גזזתי וחזרתי לשגרת חיי.

בגיל שלוש-עשרה התברר לי שרוב הגברים בעיר הקיט היפה בה גדלתי, חושבים שלבלונד יש שפה משלו והוא דובר אנגלית. באותה תקופה כל הגברים הצעירים בעירי השוכנת לחוף ים דיברו אנגלית וגרמנית. בכל יציאה לרחוב, התמודדתי עם המשפט: you speak English?  האמת היא ש-I didn"t speak English  בכלל. גם עם המקצוע הזה היו לי קשיי הידברות, אבל המחשבה שנותנים בי אמון כמי ששולטת בשפה זרה החמיאה לי. לא עניתי כדי לא להיחשף. השואל היה עובר אז לגרמנית. חוסר המענה שלי גרר קללות ושפה אלימה. השואל פירש את שתיקתי כיהירות ואני לא הבנתי איך כמה שיערות צהובות שצמודות לקודקודי מזמינות התייחסויות עזות ביטוי כאלה.

כשראיתי בוילה בורגז ברומא את הפסל הנהדר של ברניני "אפולו ודפנה" הבנתי מייד שגם אפולו חשב שדפנה גאוותנית. הוא קרא לה, היא לא ענתה, הוא קילל והיא הפכה לעץ דפנה. ואניצי העץ התחילו בשיערה הארוך והנהדר ואני בטוחה שהיה בלונדיני.

בת עשרים, נתקלו יציאותיי לרחוב בקריאות, "בלונדה". זה היה בתקופה שהארץ נבנתה בקצב משגע והשיר "אהבת פועלי הבניין" התנגן ברדיו בחדווה. ואהבתם אכן הייתה נתונה לי. כשעבדתי בביטוח הלאומי, קראו לי כל בוקר הפועלים כשנכנסתי לבניין "בלונדה, בלונדה", לבסוף מאסו בחוסר ההתייחסות שלי וזרקו עלי דלי מים שהתנפץ לידי. כשהתלוננתי אצל המנהל, הוא צחק. אותי זה לא הצחיק. חשתי בסכנה לחיי ושקלתי לצבוע את השיער לחום. רציתי להיפטר מהאחריות הצהובה הזו.

כמי שמבינה בצבע והציור הוא מקצועה, אני עוקבת שנים אחרי התלאות שעוברות על הצהוב הזה, החל מבריג"יט בארדו, דרך ציידי הבלונד בעירי ועד הפאה של סידנדי שרמן, ולא הצלחתי להבין מה יש בו שמעורר כאלה תגובות וחשבתי שאם לצבע יש כזו השפעה על האנושות אז יש עתיד ותקווה למקצוע הציור.

לאחרונה גזזתי את שיערי ונכונה לי הפתעה. הבלונד נעלם. התרגלתי מייד למראה החדש. הספר הציע לי לעשות "סלשים", מין ברקים בלונדיניים בשיער, ולכי תסבירי לו למה בחיים לא יצליח לגרור אותי לזה.