רותי רום ציירת וסופרת
ח ו ם
אני מהדקת את הקנבס לקיר, מחליקה עם היד את הגלים שנוצרים בבד ונועצת שלושה מסמרים בכל צלע. אני עוצמת את עיניי וחשה במגעו הקר. אני מציירת עליו בצבעים חמים: אוקר, כתום, עוד שכבה ועוד שכבה. ממתינה מעט שהצבע ייבש ואז נוגעת. אצבעותיי נתקלות באטימות קרה. אני מציירת שעירות: שעירות חייתית, שעירות קפואה, שעירות שבורה, אבל הקנבס שלי מגיב רק למבט ולא למגע. אני מסתכלת והשעירות שלו משכנעת אותי ברכותה, בפראותה, בפוטנציאל החום שטמון בה. אני רוצה לחוש בו ועוצמת שוב את עיניי ונוגעת ועוברת עם היד ומלטפת וחושבת איך כל הנסיעה למכון הווטרינרי ג"סי שכבה לידי על המושב ולא הסירה ממני את עיניה החומות והיפות ואני מרגישה בחום גופה הנהדר, ומחבקת אותה, ושומעת את הגרגור הכעסני והמאיים שלה ומלטפת את הבטן החמה והשעירה, את הראש ובין העיניים וג"סי תולה בי את מבטה הבוטח. אני מחזיקה בראשה ומלטפת ולוחשת לה מילות אהבה והרופא אומר, אני אשאיר אתכם כמה דקות לבד ואני נאחזת בראשה ומרגישה איך לאט לאט גופה מתקשה והיא אינה מסירה ממני את עיניה השלוות ואני חושבת על הציירים ההולנדיים שנהגו לצייר פורטרטים של זוגות שנישאו בחברת כלב כדי לתת משנה תוקף לנאמנות הזוגית ואני לוחשת, ג"סי, ג"סי שלי והיא איננה מגיבה והגוף כבר קר למגע ידיי ואני רוצה לחוש עוד מעט מהחום הנפלא שפועם בבטן הזו, שזורם בשיער הנהדר שלה, אבל אצבעותיי קרות ומחוספסות משכבות הצבע שדבק בהן ויבש, ואני פוקחת את עיניי ומעבירה את ידיי על הקנבס הקר, השטוח, ורוצה רק עוד פעם אחת לחוש בגוף החם והפועם, וג"סי כבר חמקה ממני.
אפשר להגדיל פונט למען אוכלוסיית הקשישים
חזק וקשה
עצוב , נוגע ללב , כלב = כמו לב
ציירת את ג"סי ?
הרגת אותי רותי. הרגת אותי. הרגת אותי. עוד לא עברתי דבר כזה, ואני מתחננת לאלוהים גם לא לעבור באיזה נס פלאי.
חזק, יפה, עצוב. תודה שהתחלקת.
דמעות בעיני, רותי
כל כך יודעת את האהבה הענקית
עליה את מדברת. לא יכולה אפילו לשער
את מה שעוברים אחרי הפרידה. אולי ידיעת האהבה שחלקתן מנחמת במקצת, כך אומרת לעצמי, מכינה עצמי לפרידה ההכרחית.
תודה שחלקת רותי
הייתי רוצה לראות מתמונותיה של ג"סי, מקווה שאין בקשתי מכאיבה לך.
אני מתה עכשיו. איך אפשר?
הטקסט רגיש ויפה. מה שכן – אולי לסיים בגוף הקר והשטוח? המשפט האחרון מסביר משהו שכבר מורגש חזק = הדמעה בעין שלי היתה הרבה קודם.
אוי, כמה שהזדהתי עם הכתוב.אבל אני לא הצלחתי על הבד לשחזר שום דבר ממנה.שלנו מתה לפני כשנה,על שולחן הווטרינר, נתנה לי לק ענק לפני שהנשימו אותה בניסיון להציל.החזקתי וליטפתי וראיתי אותה מתרוקנת.
קטע עצוב שרק מי שאהב אהבה מהסוג הזה יכול להבין.אהבתי מאוד את ליטף הבד בחיפוש אחד הזכרון.