זה רק נדמה שזה קורה משוררת וציירת
כָּמָה זְמָן אנִי כָּאן, לָמָה, מִמָתַי, עַד-מתָי – אֵינֵנִי יוֹדָעַת.
כְּחַיַה שֶׁקשְׁרוּ אוֹתָה בּרְצועוֹת לקְפִיצִים,
מגוּלְגֶלֶת בֵּין סְדִינִים קְפואִים, מסורְבֶּלֶת סְגוּרָה
שׁוגָה בדִמְיוֹנוֹת, רוֹפֶפֶת, מוּגְבֶּלֶת, מָבְרִיקָה,
מְנָענְעִים לאַט אֶת רֹאשָׁה
לְאַט מותְחִים אֶת יָדֶיהָּ לצְדָדִים,
מוֹדֵדִים אֶת גוּפָהּ, כָּכָה, פָּשׁוּט,
מנִיחִים לְרגְלֶיהָּ קעָרָת מָיִם חָמִים
גַם כְּשֶׁהשֶׁמֶשׁ לא מפְסִיקָה לְתָנות אָהָבִים
מֵאחוֹרֵי גָבָּה.
כְּבר אֵינֵנִי אֶלָא חתִיכָת אֶפֶס קטָנָה, מְכוּרָה לְאֵשׁ
מִסְתוֹבֶבֶת לְאִטִי בֵּין חלוֹמוֹת- בהקיץ
מִתְרועָעָת עִם נְביחוֹת הכְּלָבִים
מִתְהָפֶּכֶת עַל גלְיונוֹת נייָר-בְּרִיסְטוֹל צִבְעוֹנִיים
מַבִּיטָה מִבּעַד סוֹרְגים חוֹלְמָנִייִם, מְחָיֶכֶת, מחָיֶכֶת, בְּלי הפוּגָה,
כְּמו אָז, בּהָתְחָלָה,
כְּשֶׁהָיִיתִי בְּחֶדֶר אֶחָד,
קָרוֹב לְמִשְׂרָדֵי הקבָּלָה
לְיַד המזְכִּירוּת
סָמוךְ לְחֲדָר המְטָפְּלִים.
הָיָה לָילָה. היָרֵחַ שֶׁדִבֵּר עִם התְמִימִים
היָרֵחַ שֶׁדיבֵּר עִם אֶלֶה שֶׁהֵגִיחוּ מעֶבֶר לְהרֵי החושֶׁךְ
הירֵחַ שֶׁדיבֵּר עִם אֶלֶה שֶׁמִתְגוררִים עַל חוּט השׂעָרָה
היָרֵחַ שֶׁדִיבֵּר עִם אֶלֶה הלוֹבְשׁוֹת תָמִיד בְּגָדִים שְׁחורִים,
וְהָייתִי מְשָׁלהֶבֶת אֶת נְבִיחוֹת הכְלָבִים,
מתופֶפֶת עַל המֵצָח, עַל הגַבּוֹת, עַל העַפֵעָפָּיִים,
עָפָה מֵעַל הַסְדִינים, מֵעַל הרְצוּעוֹת
בֵּין הצִיפִּיוֹת, עָפָה חִוֶרֶת, כְּחֻלָה, עָפָה
וְרוּדָה, מותֶשֶׁת
סְחוּטָה,
עָפָה לְיַד הדֶלֶת, בַּכְּנִיסָה אֶל "אֵין כְּנִיסָה", עָפָה
גוֹעֶשֶׁת, דוֹעֶכֶת, מהבְהֶבֶת, נכְבֵּית, מִתְפּוֹגֶגֶת
הופֶכֶת לְשְׁלולִית- גַעגוּעִים,
כְּמו זוֹ שֶׁרוֹקֶדֶת עכְשָׁיו עִם הסָדִין הלָבָן,
רוֹקדֶת בַּעֶרֶב, אוֹ בַּלָילָה, אוֹ בָּבֹּקֶר,
רוֹקדֶת אֶת מָה שֶׁאֲנִי: כָּלְבָּה אוֹ פֶּרֶא, אוֹ
צִפּור גְדוֹלָה,
זוֹחֶלֶת עַל בִּרְכָּי עַל קְצְה דְבַר-מַה,
וְאִם לֹא אֶהיְה כָּרֶגָע זְהִירָה,
רָאנָא, רָאנָא, תִהִיי זְהִירָה.
רֶגָשוֹת זֶה רֶצָח.
רֶגָשׁות זֶה חוּרבָּן.
ואִם לֹא תִהיִי כַּרֶגָע זְהִירָה,
כָּמונִי, בְּשֶׁקֶט, כָּמונִי מִסְתָגֶרֶת בְּחֶדֶר,
שואֶלֶת אֶת עַצְמָהּ, עונָה לעַצְמָהּ, כָּמוֹנִי חַבוּלָה,
מתְרוצֶצֶת אַָנֶה ואָנָה, אוסֶפֶת מֵידָע, כָּמונִי
בּוֹרַחַת החוּצָה, תַחַת כִּפָּת השָׁמָיִים, מזָנֶקֶת מֵעַל,
קולֶטֶת שִׁידוּרִים, שׂוֹרֶטֶת אֶת האֲוִיר, מְגָרֶדֶת אֶת האדָמָה,
כָּמונִי מתְישֶבֶת לְיַד ענָנִים שֶׁאַף אֶחָד לא רָאָה.
הדֶלֶת נִסְגֶרֶת.
מִשְׁמֶרֶת הלָילָה מְשַׁווַעַת לְקִירְבַת–נֶפשׁ.
אָפֵלָה סוֹערֶת לוֹטֶשֶׁת בִּי עֵינָיים מְלֵאוֹת אָפֵלָה סוֹעֶרֶת.
לא הָיוּ דְבָרִים מעוֹלָם, אֲנִי מהָרְהֶרֶת, וְכוּלָם, כְּמוֹ כּולָם, קוֹרְצִים זֶה לזֶה.
היֶלֶד היְפֶהפֶה שֶׁל הַמָוֶת חוֹלֵף
בֵּין ערֵימוֹת זֶבֶל,
עוֹטֶה חַזוּת שֶׁל תִעוּב,
מְמָהֵר לְדָרְכּוֹ
התפרסם בכבת-עת "מטעם" 12
שיר מדהים, חדוה, בעיקר בזה שהוא מצליח להעביר את תעצומות הנפש הנחבטת ומפרפרת ככה מול זולתה.
אוהבת את השירים שלך, כולם, תמיד יש לי הרגשה שנכתבו עם מעט תיווך ישר ממהות פנימית מרצדת וגועשת
כמו בית כלא של הנפש, שיר מאוד מאוד חזק.
בשיר את פותחת ולפעמיפ פוערת לפני מישורי הקיום, באמצעות ישות המפרפרת בינהם או אולי נכון יותר מופיעה בהם בזמנים שונים שהם כמו זמן אחד, השיר מפריד ומאחד ומפריד את הזמנים, את האורות, את הצורות הפנימיות, מעניק להן מסיכות חיצוניות כדי שתוכלנה לתקשר זו עם זו ולהסיר ברגע החשיפה את המסכות כמו בהקרנת אור על שטח הרגיש אליו במיוחד וכך תצלמנה זו את זו ותוטבענה זו בזו. על הפנימי והחיצוני, המשקפים זה את זה וזה לזה בכל מישור, נעשה זום אין וזום אאוט במהירויות גדולות, ולבסוף, בבית האחרון מתקבעת המצלמה לרגע, נחחה על החיצוני הקשה מנשוא, ונותנת לו לחלוף מעצמו. העין הקוראת נותרת עם הנוף הריק.
בזמן הקריאה הרגשתי את הקיום והיקום מפוררים עד לקטון הפירורים. ולאחר הקריאה הרגשתי את השלם נוכח לפני כישות רוטטת כל סוגי התחושות והאיברים ללא הרף.
השיר הזה מפעים אותי
תודה חדווה על שדברת את מה שלא ניתן לדבר עליו. ציירת אותו, בעצם: מה שרק שירה גדולה יכולה לעשות.
יש רגע בשיר, אחד המופלאים שבו, ציטוט: "
כְּמו אָז, בּהָתְחָלָה,
כְּשֶׁהָיִיתִי בְּחֶדֶר אֶחָד,
קָרוֹב לְמִשְׂרָדֵי הקבָּלָה
לְיַד המזְכִּירוּת
סָמוךְ לְחֲדָר המְטָפְּלִים."
קורה כאן מהלך מעניין. התיחום של המרחב: חדר אחד ויחיד אבל יכול להיות כל חדר ואז קורה שהקורא מוצא את עצמו באותו החדר ביחד עם הדוברת הפואטית, ובו זמנית מחוצה לו, מרחוק, משקיף דרך מצלמה ההולכת וקרבה בהדרגה של שלושה מצבי קרבה אל החדר בו נמצאת הדוברת. אבל היא זו שמוליכה את עינו של הצופה, מספרת העל ובו זמנית חובה את הזמן האמיתי. תעתוע מושלם. ריתק אותי אולי כי יש כאן ריאליזם מסויים כמו מקטע קרקע במרחבים ובתנועה סוראליסטים.
עוד אחד משירי ראנא המרגשים , הנוגעים
בעורקים הפרומים של החיים והמוות. השיר מאשפז אותך לזמן מה ופותח לך פתח לעומק בלתי נדלה של כאב.
היי חדוה
קראתי בנשימה עצורה, המקום שאת כותבת מימנו הוא סודי, משאיר לי מקום למחשבה על החיים.
להתראות טובה