נולדתי בתל- אביב יפו, בתאריך הכי סוציאליסטי שאפשר ה 1 במאי, ומאז אני לא מצליחה להשתחרר ממנו ויש לי מחוייבות לאזרחי כל העולם. גדלתי בתל אביב – שחרזדה שכזאת שמחזיקה לך את העפעפיים פקוחות, ואת האזניים צלויות ומכריחה אותך לאכול את המישמַש שהיא מגישה לך בצלחת, ואתה מתענג על הטעם , רעש הלעיסה, הריח והצבע, ונישאר רעב. ובכל זאת עברתי לפריפריה, זה היה לפני הרבה הרבה שנים אבל הקשר לא נותק . מאז למדתי בלי הפסקה, יעוץ חינוכי ותולדות עם ישראל בבר אילן, מינהל החינוך באוניברסיטה אחרת, ועוד רבע תואר בסיפרות באוניברסיטת תל אביב, ועוד ועוד כהנה וכהנה, וכמובן שהייתי מורה, וליפני כן גננת, מאבחנת ומטפלת בילדים עם לקויי למידה, וגם אוטיסטים ופסיכוטים בבי"ח פסיכיאטרי, ועוד ... וכתבתי בעיקר שירה. ספר שירי "משחקים בחצר הפנימי" יצא לאור בשנת 2010 בהוצאת הליקון. שירי פורסמו בכתבי העת לשירה: "הליקון", "שבו" וב"מטעם". כמו כן באתרי אינארנט לשירה
פינטוז על המוות משחק לפעמים כתרופה מונעת, לא?
זיכרון ילדות שלי גם. היתי נשכבת ברצפה בסלון שייראו שאני מתה.אבל אז אחותי הגדולה באה ונתנה לי בעיטה ככה קטנה, בצלעות ואמרה לי:"מה את עושה את עצמך, קומי!"
בזה נגמרו יומרות המשחק שלי.
שיר נהדר!
הי ריקי, מקווה לא להעדר למשך ארוך כל כך, ואולי לא הכל נאמר, צריך לומר הכל? ומות בעמידה לא בשכיבה, זה למות בריא, עם ראש צלול באמצע משהו , והיא מלכת המטבח שם בממלכה שלה רוצה למות.ותודה על התגובה.
המתהווה בע"מ כותבת, ועוד.
למות סתם ככה אבל שירגישו לא? שיראו.
גם אני.
מזדהה ואוהבת את השיר-משפט ארוך הזה.
שלום אורה
טוב לקרוא ממך שוב
בטח שירגישו, כשמתים באמצע פעילות ובמלא החיוניות אז מרגישים מירי,
אוהבת את השיר.
תודה ענת, גם שביקרת.
אורה, איך למות "בסתם" הוא זיכרון ילדות נוראי. בדיקת הגבולות, תשומת הלב של הסביבה…
נדמה לי לפעמים שאני עוד בתרגיל ההוא אבל מעט יותר משוכלל משתתחת כמו "גדולה", כמו סוניה גורביץ במערכון…:)
מאחלת לך יציבות תמי, אכן זה גם בדיקת תשומת הלב של הסביבה, זה גם משחק, סוג של תאטרון של החיים.
שיר שמצייר ברור
ולכן רואים את התמונה מדויקת כל כך
תודה דפנה, בהצלחה עם ספר שיריך.
אמא וילדה, זכרון צורב שכתבת היטב, צריך כל כך להזהר
שיר יפה המתמצת חוויה אנושית , שבמרכזה עומד דווקא הרצון לא למות
הי חני, צורב?! כן ולא, יש בו דרמטיות מסויימת של השתים , לא?
פינטוז על המוות משחק לפעמים כתרופה מונעת, לא?
זיכרון ילדות שלי גם. היתי נשכבת ברצפה בסלון שייראו שאני מתה.אבל אז אחותי הגדולה באה ונתנה לי בעיטה ככה קטנה, בצלעות ואמרה לי:"מה את עושה את עצמך, קומי!"
בזה נגמרו יומרות המשחק שלי.
שיר נהדר!
אני שמחה לוסי שכך את רואה את השיר, וגם לך יש חוויות משחק כאלה, נו טוב בסוף ויתרנו על הבמה…יש במות חובבים.
נדמה שכל אישה יכולה למצוא את עצמה בשיר הזה.
אני מצאתי את עצמי כאן דור שלישי אחרי אמי וסבתי.
שולמית, תודה על השיתוף, אבל איפה מצאת עצמך? באיזה חלק של השיר?
אורה, עיניים שלי – אני אוהבת את השיר הזה ובכלל את הכתיבה שלך מאוד!
רותי נשמה, תודה, האם זו את שאני חושבת שאת? איך אדע?
אכן זו אני מלב יערות האלונים – כולי מרבד ירוק…
הי רותי , שלחי קצת מן הירוק ירוק הזה, אף שגם אצלנו ירוק וצהובאך עדין חסר הריח.
אביא לך ביום ראשון קצת ירוק! וריח!
שאביא לך אוצרות מן הירח?
אשלח זריחות מעל הים?
מה שתבקשי , תמורת ריחות פריחה לפני אביב.
הי אורה
טוב לקרוא אותך , חסרת 🙂
שונה הכיור מהמיטה של עמיחי !
שונה האישה מהגבר ?
מרגישה שהשיר רוצה להגיד עוד דברים אך חונק את עצמו
הי ריקי, מקווה לא להעדר למשך ארוך כל כך, ואולי לא הכל נאמר, צריך לומר הכל? ומות בעמידה לא בשכיבה, זה למות בריא, עם ראש צלול באמצע משהו , והיא מלכת המטבח שם בממלכה שלה רוצה למות.ותודה על התגובה.
גם אני אהבתי.
תודה אומי ושתעברי בהצלחה את הבחינות.(:
בעיניי זו לא דרך למות, אורה, אלא דרך לשרוד (מניפולציה נשית?), ולא חשוב גיל המתקוממת.
זו גם דרך לשחק.
יפה ונוגע אורה
תודה מוישלה, שמחה שנגע בך.
היי אורה,
זה כייף לשחק רגע הפסקה מהחיים
ועוד במקום בטוח
וכשהכלים רואים…
🙂
שיר טוב
שקולט תחושה מניפולטיבית הניתנת לחוות
זיוה
הי זיוה, אכן מניפולציה של ילדה. ותודה שניכנסת והגבת. יום ניפלא לך למרות אבק הדרכים.