המתהווה בע"מ כותבת, ועוד.
הוא בא משם
נושא בכף ידו
גביעי ניר עיתון צפופים בתוך
קערת פח עגולה
חליפה מבוקעת
נעלים יבשות
אין גיל על פניו
עור בהבל חום
עור בהבל חום
מונוטוני וסדוק שר:
גריניים ובוטנים גריניים
פינף פיאסטר גריניים
פינף פיאסטר בוטנים…
בחלונות השכנות מסיטות ראש ווילון
מתלחשות-
הוא בא משם
כאן במגרש המשחקים
ילדים מתרוצצים
מסדרים בזריזות
שבע אבנים במגדל
ואני ילדה כבת חמש
ולא היה בי לתת
לבוא משם.
רגיש ועדין.
תודה אימיק
איציק כמובן
שיר שנוגע ללב, במיוחד הכותרת שמאוד אהבתי: הוא בא משם.
ה"משם" הזה. עצוב מאוד. והסוף עצוב עוד יותר.
תודה אסתי, ואני הולכת לקרוא רק עכשיו את הפוסט שלך,
כן, הארץ היתה מלאה בכאלה שבאו משם, ….
תודה יעל
אורה, מעלה תמונות ישנות בזיכרון, אני רואה את הדמות ושומע את הקולות
הדמות שלו מלווה אותי שנים, והטרידה את מנוחתי שנים, ואני עוד שומעת את קולוורואה אותו מתקרבת אליו מתוך סקרנות של ילדה בזר הזה, שמעורר תהיות, שאלות, ומתרחקת, לא מתוך פחד אלא משום שלא יכולה להכיל את המראה.
נראה שהיו לו שיכפולים, ואולי גדלנו באותה סביבה?!
אורה, ניכר אורה שדמותו עדיין מלווה אותך, את מיטיבה לתאר את החוייה כאילו היא מתרחשת כעת. הפעלים בהווה מנכחים את הדמות של הילד והמעבר לעבר בסיום עם ילדותה של הדוברת מעצימים את החוויה.
אהבתי מאוד, לא יודעת למה הזכיר לי שיר שמתאר ניצול שואה שמגיע לארץ..אולי סתם אסוציאציה שלי..
שושנה
אכן, הוא היה ניצול שואה, שניסה להתפרנס ועבר ברחובות העיר …. שפל רוח גוף וקול,
זה צורב, נוגה ויפה (אפשר להגיד יפה על שיר בנושא הזה?).
וזה כל-כך נכון לשנים ההן. מיעטו לדבר על ניצולי השואה ועל הסבל שלהם. התלחשו בחדרי חדרים, מאחורי וילנות מוסטים. אני חושב שרק משפט ישראל קסטנר פתח את הפצע לראשונה, ואיפשר לחברה הישראלית לדבר על הנושא.
שחר, מה שאיפשר לדבר היה משפט איכמן שהיהד מכל הרדיואים בארץ ואי אפשר היה לעבור ברחוב בלי לשמוע מכל החלונות את קולו של האוזנר, מאז סוף סוף הקשיבו להם, הם הם הם זה עוד נישאר הם הרבה שנים אבל בגלים יורדים.
את צודקת. משפט אייכמן פתח את הפצע לגמרי (גם היתה התעניינות בינלאומית). אבל משפט אייכמן היה בסיקסטיז, ומשפט קסטנר – להבדיל אלף הבדלות – היה בפיפטיז. ואני חושב שההאשמה, שהטיח גרינוולד בקסטנר (דובר משרד המסחר והתעשייה) שהוא רקח עסקה לא כשרה עם הנאצים בהונגריה, פתחה צוהר לדיון. במיוחד לאור העובדה שאמה של חנה סנש, קתרינה, העידה במשפט. וגם משום שהשופט קבע ש"קסטנר מכר את נשמתו לשטן". פסיקה זו הובילה לרצח של קסטנר, ורק לאחר מותו זוכה מכל אשמה.
נכון שחר, אבל עדין התייחסו אליהם כמי שהלכו כצאן לטבח, וכל הנאומים היו ברוח זו, " לא עוד כצאן לטבח…" לא הבינו שלא היתה אפשרות להתנגד גם בגלל תעשיית הכחש הערמומית, וגם בגלל סיבות אנושיות והסטוריות, והרעב, והתקווה, והרצון לשמור על המשפחה, לא היתה כלפיהם אמפתיה, מוזר הוא שלנו הילדים כן היתה, אולי כי היינו עצמנו חסרי אונים- ילדים.
נכון. לכן מנהיגי דור הקמת המדינה בקשו ליצור יהודי חדש, לוחם, עז ומחרף נפש. לא גלותי, לא הולך כצאן לטבח.
וזו הסיבה שדרשו להוסיף את "ולגבורה". יום הזכרון לשואה ולגבורה. כדי להילחם בתחושה של "כצאן לטבח". ולכן מצינים את זה ביום מרד גטו ורשה.
נכון שחר, ככה היה.
שיר נפלא אורה. שוב עברה בי צמרמורת. אני עוברת כאן מצמרמורת אחד למשניה. כל כך יפה וחזק וקולע.
מה לעשות יעל, לי כילדה שהרגישה שמשהו באיש בזה שונה , עברה השתאות ועצב
צובט מאוד.
רגיש ויפה מאד.
שיר נפלא. עצוב ועדין ומלא רגישות. ובעיקר מאד מדויק.
תודה למיכל אביטל ואליענה
גם אצלנו היתה אחת כזאת :אחת- שתיים- שלוש- דג- מלוח-… וגם אני הייתי בת חמש. עכשיו הזכרת לי. שיר מצמרר
איריס, מה זה אומר אחת שתים…..? האם לעגו לה?
לגבי הדמות שתארתי לא היה לעג היתה מסתוריות וזרות
הלעג היה מעורבב במשיכה לזר והמסתורי. לא ניתן להפריד.
וזה מה שיפה בשיר, מה שהוא מעורר ולאו דווקא למה המשורר התכוון…