המתהווה בע"מ כותבת, ועוד.
לעזאזל הכובד הזה
1
אני רקדנית פירואטים ללא הפסקה
רגל אחת מחושקת למסלול
סביב השמש בקצב כדור הארץ,
השניה ציר, בחצר הפנימית
מתברגת סביב עצמה
והגוף, לעזאזל הכובד הזה,
מושך מטה אל הטבור,
יונק את הראש.
רק הרגל המחושקת מבצבצת
מן האדמה כמו אצבע.
2
כשאני רוקדת
עצמי בורח נשלח כחץ
להמריא אותי רחוק מטוח הזמן והקולות
כדי להיות – לשמוע
את קולי הנידח מקנה נשימתי.
אבל החץ, החץ תקוע בפרדוקס
ואני נעוצה עמוק בפירואט.
אהבתי במיוחד את הראשון . צחקתי עם דימוי האצבע שהפכת אליו מרוב סיבובים.
מבצבצת מן האדמה. מזכיר לי ציור שסלבדור דאלי היה צריך לצייר. תגובה בחלקים…
תודה מירי, האצבע או כף יד שמבצבצת מתוך האדמה, היא באמת משוטטת באמנות כאיזה שהוא סמל לתקווה או ליאוש טוטאלי.
אהבתי.
לאומי, שמחה שאהבת
אורה, עכשיו אני מבין למה התכוונת. זה כמעט ההפך מן ה"אני קופץ" שלי, אבל גם הריקוד הזה לא זר לי. רגל בקוסמוס ורגל שניה בגוף, בבית, או באיזו שטות של מרפה. ככה בונים מספיק תסכול בשביל לקפוץ..
נכון אמיר, זה נראה כמו החץ בלב, לא? רק במקום הקפיצה ישנה שקיעה
נראה ששום דבר אנושי לא זר לנו, גם הקפיצה שלך מוכרת לי, הכל ענין של עיתוי.
תחושת הסחרור והכובד הקודח למטה מאיים לפעור את החלל שישאוב פנימה.
יפה.
גם אני סבור שמספיק הבית הראשון.
תודה איציק, ומי עוד סבור?
אליי השני יותר דיבר.
והוא דיבר היטב ..
תיאור המשהו הזה שקורה כאשר רוקדים,
העצמי שמחפש את קולו הייחודי,
ב"רחוק" ביותר, שהוא המקום שהכי קשה לנו להגיע אליו, כי הוא אנחנו עצמנו.
החץ נתקע ב"פרדוקס", שרק את יודעת מהו,
אבל אולי מדובר בפרדוקס בין הרצון לעוף ולהשתחרר ולמצוא, לבין הכובד שנועץ אותך כל פעם מחדש בפירואט.
תיאור חי ומאד יפה,
ואני כאחת שרוקדת, גם מאד מזדהה
עם המשל.
לרונית,מחקתי את התגובה, כי השתרבבו כמה משפטים לא לענין, אז הנה אני כותבת שוב.ראשית אני שמחה שהשיר נגע בך כרקדנית, האם את רוקדת בלהקה? ואיזה סוג ריקוד? אני מאד אוהבת גם ריקוד מודרני וגם קלאסי, רקדתי קלאסי כמה שנים כשהייתי ילדה. ובקשר לשאלתך לגבי הפרדוקס אענה בקיצור, שזנון דיבר על שלושה פרדוקסים בהקשר לתנועת דברים בחלל בזמן.טענתו שכל דבר בחלל נימצא במצב תנועה או נייחות. בפרדוקס החץ הוא מניח שהחלל והזמן ניתנים לחלוקה סופית ולכן ישנם רגעים פיצפונים שאי אפשר לחלק אותם לכן ברגע פיצפוני זה החץ נייח, כלומר לא זז ממקומו, נישאר בנקודת האפס.הפרדוקס נוצר כשאי אפשר להסביר את אוסף הרגעים שבכל אחד מהם החץ נייח – לתנועה. שהרי אנחנו יודעים שחץ שנישלח הוא בתנועה.
והפרשנות שלך אכן נכונה רונית,ישנם ימים שאין כוח, אומץ לקפוץ כמו שאמיר תאר אצלו, וישנן קפיצות או שליחה של העצמי כמו מטאור, או נשר. נידמה לי שבשיר הזה על הרקדנית התקועה מתכתבת עם השיר של מוטי גלדמן על הגמד, לא בגלל מצב פרדוקסלי אלולי בגלל תפיסת העצמי בזמן מויים.
אורה, תודה לך על שיר כל כך יפה.
אורה,
יש ימים כאלה, שהריקוד הקבוע סובב סביב עצמו ומתברג באדמה, במקום לפרוח. אף-על-פי שריקוד תמיד מפיח בי רוח חדשה, אני מזדהה עם ההתברגות הזו באדמה, אם חוסר היכולת להחלץ, ודאי לקפוץ.
תודה אסתי, לפעמים ההתברגות הזו מעלה מעלה, לאחר שיורדים עמוק מטה תפוסים באדמה מתי שהוא לומדים לעוף, לא?
תודה תמי
כשאני רוקדת עצמי בורח נשלח כחץ, תמונה שאומרת הרבה הגות בתימצות רב. מאוד ויזואלי וחי.
הזכרת לי ריקוד הסובב על ציר. ריקוד של מחוללים סוּפים הנקראים דרווישים. בטכניקת הריקוד הזה נוצרת הצטמצמות לכיוון הציר והתעצמות והתרחבות פנימית.
רומי באוסף שירי שמש טבריזי מתוך הדיוואן כותב:
"יש בנו סוד. דבר מה בפנים נע וסובב והעולם רק בזכותו של הסחרור הזה סובב. תועה הרגל, והראש סחרחר ומסתובב למי איכפת, אל תעצור דרוויש, הסתובב".
אוהבת את הריקוד הזה,חושבת שדווקא בזכות הכובד מתאפשר.
לסיגל,תודה על הראיה הדרווישית. יש בשיר מעבר מן הפירואט הרחב אל הפנים, עד כדי התברגות והתמזגות באדמה, שממנה צומחת האצבע, הריקוד הסופי אכן גם נימצא בשיר באופן כלשהו.
תודה לך.
בזכותך נזכרתי בריקוד הזה אתמול, שעזר לי מאוד היום.
לסיגל, אני מודה לך על התודה.
:0)
אורה , בשיר הראשון התמונה של המחוגה
ממש מעולה.
תודה רבה מוטי, גם על ההפניה לתגובה של צ"יקי