המתהווה בע"מ כותבת, ועוד.
יש ואנחנו כסימני קריאה בין המלים שמהן נברא העולם
יש ואנחנו כסימני שאלה כפופים בין המלים כנושאים תפילה
לפעמים אנחנו אותיות מתרוצצות במעגלים
אות מתחברת
יוצרת קול שובר שתיקה
כדי שתהיה משמעות כמו לאבנים
שהן לדורות ידברו בשתיקתן
ואף שבין המסמנים אנחנו
לבדידות מסומנים
אכן קשה קיומנו. יפה
תודה מירי
אורה, יש בטקסט שלך איכויות כמו-שאובות מן הקבלה. יפה וממגנט.
זה דורש יותר מקריאה ראשונית, אבל בתגובה ראשונית אני מזהה כאן יהלום, שעוד זקוק למגע קל של ליטוש, לעניות דעתי.
שחר , תודה, ואשמח לקבל תגובה מלוטשת כשיזדמן לך, היהלום הוא המתבונן.
אורה, שיר כחומר ביד המחשבה, "יוצרת קול שובר שתיקה"
תמי, מענין החיבור בין חומר -למחשבה, שהיא אבסטרקטית, הפכים היוצרים בטוי אוקסימורוני .
שיר שמעביר במיקוד בעל עצמה את התחושה של הבדידות, של התהייה, של שתיקה שמדברת.
אני לא משוכנע שצריך גם את הסימני קריאה וסימני שאלה נוסף לאותיות. אבל זה רק תחושה אישית.
לבנה,האם לא גם בתוך הביחד אנחנו חווים בדידות? ותודה על תגובתך.
תודה איציק על הקריאה שלך, אני חושבת שלפעמים אנחנו מתנהלים כסימני קריאה, ולפעמים גם בתוך סימני הקריאה ובתוכנו היא מתכופפת כסימן שאלה , וישנה התפילה והיא לפעמים ניסתרת ולפעמים גלויה, ולפעמים כל התהליכים האלה מוקרנים החוצה, נאמרים בשיר, סיפור או הגיגים.
למרות שבקריאה ראשונה נשמע השיר פסימי ומדכדכך, בקריאה נוספת הוא נותן לדוברים תפקיד משמעותי בהווה ובעתיד כמי שקולם נשמע, ומתוך בדידותם צומח תפקידם. מאורגן יפה.
זה נכון שאנחנו מסומנים… אבל הסימנים חמקניים… ועל זה את מדברת בשיר שלך
להתראות טובה
לטובה, הסימנים משתנים, מחליפים צורהמתחברים , ניפרדים, אפשר לקרוא לזה חמקנים אפשר אולי שהם בתנועה מתמדת.
אהבתי מאוד את הדימוי המקורי.
אהבתי מאד. שומרת לקריאה חוזרת.
יפים בעיני הדימויים מעולם הדקדוק והשפה.
למיכל אומי ואסתי, תודה , ומצטערת שהגבתי לכן רק עכשיו האינטרנט שלי בקושי עבד, משום מה התגובות שלי נפלו, שוב תודה, ושבת שלום.
איך זה שאינכם נכנסים לבלוג של רונית מטלון?
סופרת מופלאה לדעתי!
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4880&blogID=209