אורה ניזר
נולדתי בתל- אביב יפו, בתאריך הכי סוציאליסטי שאפשר ה 1 במאי, ומאז אני לא מצליחה להשתחרר ממנו ויש לי מחוייבות לאזרחי כל העולם. גדלתי בתל אביב – שחרזדה שכזאת שמחזיקה לך את העפעפיים פקוחות, ואת האזניים צלויות ומכריחה אותך לאכול את המישמַש שהיא מגישה לך בצלחת, ואתה מתענג על הטעם , רעש הלעיסה, הריח והצבע, ונישאר רעב. ובכל זאת עברתי לפריפריה, זה היה לפני הרבה הרבה שנים אבל הקשר לא נותק . מאז למדתי בלי הפסקה, יעוץ חינוכי ותולדות עם ישראל בבר אילן, מינהל החינוך באוניברסיטה אחרת, ועוד רבע תואר בסיפרות באוניברסיטת תל אביב, ועוד ועוד כהנה וכהנה, וכמובן שהייתי מורה, וליפני כן גננת, מאבחנת ומטפלת בילדים עם לקויי למידה, וגם אוטיסטים ופסיכוטים בבי"ח פסיכיאטרי, ועוד ... וכתבתי בעיקר שירה. ספר שירי "משחקים בחצר הפנימי" יצא לאור בשנת 2010 בהוצאת הליקון. שירי פורסמו בכתבי העת לשירה: "הליקון", "שבו" וב"מטעם". כמו כן באתרי אינארנט לשירה
המתהווה בע"מ כותבת, ועוד.
אהההההההההה זה מה שיצא לי כשקראתי.
לפחות המילים הן חוף. זמני אמנם אבל נראה ומורגש. אכן עד הגל הבא.
נ.ב.
מבחינתי זה מבט מהגל אל החוף דרך אגב.
כן, זו מחשבה, אולי נכונה ואולי לא . מה שנראה לי הוא שיש כמיהה כל הזמן למשהו, כל אחד והכמיהות שלו, במעגל בלתי ניגמר.
אבל אולי הם למדו לבטוח אחד בשני? שזה הרבה בחיים. יותר טוב מחוף מבטחים.
כן , מסכימה איתך מיכל,
אולי בגלל זה הם תמיד חוזרים ולא ממש מגיעים לחוף. קצר וטוב.
אולי איציק, ואולי הם לא רוצים באמת להגיע לחוף כי מה יעשו אחר כך? ואלי הם מפחדים מהשינוי?
אהבתי את השיר . אני גם רואה לפעמים את הכמיהה האין-סופית הזאת כשאני רואה את הים לפעמים — תלוי במצב רוח. תודה על השיר.
תודה אומי
איזה תיאור נפלא. ממש אפשר לראות זאת מול העיניים.
עדנה
העיניים הצופות בגלים עד האופק והגלים הצופים אל החוף הכל אפשרי, זו גם תשובה למירי.
תודה אורה
אהבתי ואוהבת את השיר
רעיון חמוד
תודה לחמודי,