סינמה פראדיסו שלי

סינמה פראדיסו שלי

פעם בשבוע אני נוסעת לבקר את אמי בקרית גת, עיירת ילדותי ונעורי. שעה ארוכה מתפתלת הרכבת בין שדות תלומים לאורכו של חבל לכיש הפורה, עד שאני מגיעה.

כך אני הולכת, פעם בשבוע, בדרך אל ביתה של אמי, עולה במדרגות לצד הקניון שנבנה על חורבותיו של קולנוע 'גת', שם התוודעתי לראשונה לקיומם של קיסרים רומאיים אכזריים ולגלדיאטורים אמיצים שחירפו נפשם בקרבות לא הוגנים עם אריות שואגים. לאחר הצפייה בסרטים האלה חזרנו בדרך העפר אל השכונה שלנו כשאנחנו עוד אפופים במוראותיהם של אבירי הכיכרות הרומאיים, נלחמים זה בזה, כמוהם, בחרבות סמויות מעין. בקולנוע 'גת'  הוקסמתי גם מאין-ספור סרטים הודיים ארוכים שבהם הצטיירה תת-היבשת כממלכת-תככים משפחתיים עקובי דמע, שבה החיים דרמטיים מכל סיפור אגדה אבל מתנהלים בו-זמנית, באורח פלא, בשירים ובריקודים בלתי פוסקים.
 
בכל ביקור אני עולה במדרגות אל הכיכר של 'המרכז' שגם כיום, כעבור חיים שלמים, היא עדיין ענקית, חולפת על פני בניין העירייה הישן, ועיני מצטעפות נוכח בית-התרבות שגֶרם מדרגות חיצוני מוביל אל פנימו. פעמיים בשבוע עליתי במדרגות האלה בקפיצות ובדילוגים, בדרך לשיעור בלט אצל המורה ברוריה. היום אני יודעת שהיא היתה אישה יוצאת דופן – בדיוק כמו שחשבתי כבר אז, באינסטינקטים של ילדה קטנה חדת עין – שברוריה היא אישה חופשייה, שחיה לבדה, על פי אמות המידה שקבעה לעצמה, נוסעת ובאה על גב קטנוע רועש וצעיף אדום, ארוך, נשרך על צווארה. אלה היו השנים שבהן הייתי בטוחה שאהיה פעם רקדנית גדולה, איזו אזמרלדה מפורסמת או ג'יזל מיוסרת. כל זה היה כמובן לפני שגמרתי לצמוח – מוקדם מדי ומהר מדי – וגיליתי להוותי שנתוני הגוף שלי, קטן הממדים, אינם מתאימים לפנטזיה על מרגוט פונטֶיְין מקומית. 

וכשאני פוסעת על קו האלכסון של המרובע הענק, פתאום עולה בעיני רוחי  הפעם האחרונה שבה עליתי במדרגות של בית-התרבות, בדרך לעוד שיעור בלט של יום שני או חמישי, ומצאתי את כל הבנות שחורות הטייטץ מסתודדות בינן לבינן ונודע לי שאין שיעור, ולא יהיה שיעור, כי ברוריה מתה בתאונה בשעת נסיעה על הקטנוע המקרטע שלה, בגלל אותו צעיף מיתולוגי שלה, שהסתבך בגלגליו. אז עוד לא שמעתי אפילו את שמה של איזאדורה דאנקן. היום אני יודעת שהמוות הזה של ברוריה – אם היתה מוכרחה למות כך, בתאונה, מוות בגלל צעיף אדום, ארוך – היה יאה לה.

בדרכי, אני עוקפת את בית התרבות,  לא הרחק מהספרייה העירונית, ומגיעה אל קולנוע 'היכל העשור' ועומדת רגע נוכח השלד של בניין בית הקולנוע הזה כמו לפני אנדרטה לזיכרונות אבודים. כאן, מול  הקולנוע ההרוס למחצה, אני מרגישה שהגעתי לסינמה פראדיסו שלי. 'היכל העשור' נבנה באמצע שנות השישים, במלאת עשור לקריית גת, כפי שמעיד שמו. בימי זוהרו  אכן היה היכל חדשני ביותר במושגי הימים ההם. אליו היינו באים, מבוגרים ובני הנוער, לצפות בסרטים והצגות, תופסים תמיד שורה שלמה ומתפרעים בלי בושה, לפחות עד שהאורות כבו והסרט התחיל; כאן צפיתי לראשונה באפוס 'ד"ר ז'יוואגו' על פי בוריס פסטרנק. התאהבתי ללא תקנה בעומאר שריף מלא התשוקה ולבי יצא, לסירוגין, אל ג'רלדין צאפלין ואל ג'ולי כריסטי, בת דמותה של לארה, האהובה המיוסרת של הד"ר הקולנועי. 

כבר כמה שנים טובות עומד 'היכל העשור' בשיממונו, חלונותיו מנופצים, דלתותיו עקורות וקירותיו מצד החוץ מלאים בכתובות גרפיטי – מספר את קלונו של איש אחד שגורלו שפר עליו, אבל רק לרגע קט: לפני כך וכך שנים זכה קריית-גתי אחד בלוטו. במחי אחד גרף כסף רב ושֶמע עושרו התפשט בעיירה. מיד דבקו בזוכה המאושר נשמות טובות שבמהרה נעשו לעלוקות. חלקלקות דיברו אליו, סחררו את ראשו להאמין בכוונותיהם ובעצותיהם, עד שהתפתה לעוד ועוד עסקאות מפוקפקות. בין השאר  קנה המיליונר-לרגע את  'היכל העשור'. לא חלף זמן רב וכל הונו-החדש ירד לטמיון. הוא חזר להיות עני מרוד, ממש כמו בסיפור אשת הדייג, בגלל תאוות בצע שלו ושל חבריו המדומים. כך נשאר בית הקולנוע של נעורַי בשיממונו שנים רבות, יד לכישלונו הכלכלי של אותו מיליונר לוטו אומלל.

לפני כחודשיים, לאחר ששבתי ועליתי במדרגות העולות אל כיכר הרחבה ב'מרכז' הבטתי סביב ולא האמנתי למראה עיני. בית העירייה, בית התרבות, ו'היכל העשור' היו הרוסים כלאחר הפצצה. כל השאר עמד על מכונו: בנק הפועלים, בנק לאומי, החנויות היו פתוחות, אנשים הלכו ובאו כאילו לא קרה דבר. חוץ מההרס. שאלתי אישה אחת מה קרה כאן. היא חייכה כנגד קולי המבוהל  וסיפרה לי שהבניינים נהרסו כדי לבנות במקומם  חדשים, ושהחורבות הושארו בשביל הג"א שמתאמן בהם בפינוי נפגעים מהריסות. הבנתי. העיניים ראו מה שראו, אבל הלב מיאן לעכל את המראה.

השבוע נסעתי לבקר את אמי, לאחל לה שנה טובה. הרכבת התפתלה, כדרכה, בין שדות ריקים, מוכנים לזריעת הסתיו. שוב הלכתי ברגל עד הכיכר הענקית. הפעם ראיתי שההריסות ושרידי הקולנוע נעלמו כלא היו. במקומם נפרשו מלוא העין שלושה מגרשים ריקים, כורכרִיים, שעליהם, כך אמרו לי מקומיים, ייבָּנו בנייני ציבור חדשים –  עירייה, בניין לביטוח הלאומי, למס הכנסה – אך איש לא ידע לומר מה ייבָּנה במקום 'היכל העשור'. אולי בית קולנוע חדש? שאלתי. לא, אמרו לי, כבר אין כאן שום ביקוש לבתי קולנוע. אפילו את זה שהיה בקניון החדש סגרו לא מזמן. לא משתלם. מי צריך כאן בית קולנוע. מי צריך? שאלתי. איך אפשר לחיות בלי קולנוע? ונעניתי במשיכת כתף.

רגע אחד עמדתי מול המגרש הריק שעליו היה בנוי 'היכל העשור' ובאמת לא ידעתי את נפשי. בשקט עמדתי, בלי לזוז, מתאבלת על גוף חי ונושם של בניין שמוחי סירב לתפוס את היעלמו המוחלט, שאין ממנו חזרה. 

לכל אחד יש סינמה פראדיסו משלו, חשבתי,  מחוז ילדות נידח, בית נעורים אבודים שמכתליו עוד עולים קולות המולה וצחוק ופטפוטים, ומהדהדים הדים, ואם עוצמים את העיניים, עולה גם ריח טוב  של ראש שנרכן אל ראש, טעמה של נשיקה חדשה, חומו של גוף שנצמד אל צד גוף, רגע אחרי שהאורות עממו והמסך הקטיפתי האדום נפתח לימין, ונפתח לשמאל, והסרט התחיל.

*   *   *