עדנה שמש
סופרת, מתרגמת, מבקרת ספרים בעיתון הארץ ועורכת עצמאית
מחברת הספרים:
אמסטל (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2007)
דיונות החול של פריז (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2013)
הוטל מלטה (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2015)
לכי, רצפי את הים (הקיבוץ המאוחד 2018)
מרצה בארץ ובחו"ל
Edna Shemesh is the Author of:
Amstel, stories, Hakibbutz Hameuchad Publishers, 2007
The Sand Dunes of Paris, Hakibbutz Hameuchad Publishers, 2013
Hotel Malta, Hakibbutz Hameuchad Publishres, 2015
Edna Shemesh is a translator, editor and literary reviewer at Haaretz daily
Gives Lectures in Israel and abroad about the influence her being second generation to holocaust survivors has had on her life and writing
הבלוג של עדנה שמש סופרת, מתרגמת, עיתונאית עצמאית, מבקרת ספרים
עדנה, רואים בצילום שאת כבר מתגעגעת…
אני אכן מתגעגעת כל הזמן…
פשוט נפלא!
ממליצה לך לחפש את צילומיו ומילותיו של יורם קופרמינץ ב"רשימות". תאהבי!
,usv nhrh'
tjpa do tjpa!
מירי,
התכוונתי לכתוב: תודה מירי, אחפש, גם אחפש!
נפלא להרגיש מעט את עיר האורות
חני, תודה.
האמת, אין לי מספיק סופרלטיבים בשביל העיר הזאת, גם לא צריך, כי כל העולם היה בפריז ואני לא מכירה הרבה אנשים (אם כי יש כמה) שלא התאהבו בה עד מעל לראש. היתה לי הזדמנות נפלאה לגור בפריז חצי שנה בפעמיים, במקום מדהים קרוב ללובר, לסיין, למרכז פומפידו, לבסטיליה, למוזיאון פיקאסו – הכל בטווח הליכה ברגל – ואני הייתי מסוחררת מעונג. היה מאוד קשה לחזור לִרחובות שבשבילה אפילו לוקאל פטריוטיזם אין לי.
אני כבר מחכה לפעם הבאה…
הגב' שמש,
הכנסת לתמונה על פאריס את כל השמש משמך.
אבל נתת לי נושא – שמו "פאריס שלי",
בה ניתנו לי רק 6 ימים נטו לבלות. זה עתה חזרתי. היינו שלשה ימים בפאריס (טיולרי, לובר, קאי ד'אורסיי, מומרטר, ככר ווסג'ס, – מה שהיה פתוח היה פתוח אך הרבה דברים – מוזיאון השואה, מעון ויקטור הוגו ועוד – היו סגורים.
ואם אומר לך משה, שאף שהייתי הרבה פעמים בפריז וגם גרתי בה חצי שנה – אני מקנאה בך מעומק לבי? – לעולם לא אשבע מהעיר הזאת. אני מוכנה לנטוש את כל הערים בעולם גם יחד ולבלות את חיי בה עד קץ הימים. פשוט אהבה ממבט שני, שהיא עמוקה לדידי ותקֵפה הרבה יותר מאהבה ממבט ראשון…
מקווה שנהנית בעיר הנפלאה הזאת.
נ.ב.
הבית של ויקטור הוגו שמשקיף על פלאס דה ווֹז' הוא בית נחמד עם קצת ההיסטוריה של הוגו ועם ציורים שצייר (כן, הוא גם צייר) אבל אני מקווה שהמרת את הבית הסגור בטיול בפלאס דה ווז' ובביקור בשפע הגלריות והמסעדות שנמצאות על כל אחת מפאותיו של ריבוע הפארק העתיק והמפורסם הזה. באשר למוזיאון השואה, באמת חבל שהיה סגור, כדאי לראות אותו בפעם הבאה שייצא לך. אגב, זה המוזיאון היחיד בחיי שמכניסים אותך לתוכו כמו לבית סוהר שמפחדים שמישהו יברח ממנו או יתקיף אותו. היה לי עצוב לראות את הפראנויה של הקהילה היהודית ואת הפחד שמא מישהו בשל אנטישמיות או אנטי ישראליות ירצה לפגוע במוזיאון, במוצגיו, בבאיו, הרגשתי כאילו אני נכנסת לכספת…
מה שמעניין במוזיאון הזה הוא האינטימיות של המבט על האינדיווידום – כלומר עדות על אנשים חיים, יחידים, ופחות על העניין הלאומי. קל מאוד להיצבט ממראה פניהם של יהודֵי פריז הנשקפים מאין ספור הצילומים האותנטיים התלויים באחד החדרים, סביב-סביב, אות לכך שבני אדם, הרבה מתוכם ילדים רכים בשנים ונערות ונערות איבדו את חייהם בשל טירופה של אידאולוגיה, בשל טירופו של אדם.
עדנה,
תודה על הדיווח.
לצערי, הזמן היה קצר, לא היה לנו מדריכה מעולה כמוך לככר וסג'ס. התעמקנו בהלובר, ב-קיי דאורסיי, בטיולי… בווסג'ס לא, לא ידענו אפילו מה הכל שם. ביקרנו בchateau Chenonceau Cheverny Chambord )ייחודם ששם כולם פותח ב-ch) ועוד חוף נורמנדי – ( כחניך מלח' עולם II זה היה לי חשוב). ביקרנו בקומפלקס הענקי של Les Halles. זה בערך כל מה שהספקנו. לא פלא אפוא שבככר ווסג'ס סתם ישבנו על ספסל והתרכזנו במה שנמצא סמל וגם עיקר, עצם המהותי בפאריס: לפנינו על הדשא התגפפו זוג נאהבים. כגבר (אמנם בן 78 כבר) ענין אותי לדעת אם שם, על הדשא, הם גם יפשיטו זה את זה, אבל לא. כל מה שקרה הוא רק שכשהצצתי לעברם בשנית, ראיתי את האישה שוכבת על הגבר ממש. ככה הם תפסו פחות מרחב על הדשא. אחר כך – לאכזבתי – הם פשוט קמו והלכו להם. בושה. ממש מאכזב. זה בערך היה המופע התרבותי ביותר שראינו בפאריס, אך נהנינו גם מה.Jeau de Paume שהועבר כולו כנראה לקיי ד'אורסיי, ומפסי Roden.
היינו מלאי חוויות. גם המלון בו שכננו היה פשוט ויפה, עם לובי עם פסלים מצריים מעין – והמון ספרי כיס חדשים לגמרי, עם פה ושם גם איזו ספרות טובה (דיקנס ועוד.)
תודה על הערותיך בבלוג שלי – מסתבר שה-nagyon szep נכנס לשיר השומרי.
נסתתמו התגובות…חבל,דוקא היה מעניין.