הבלוג של עדנה שמש סופרת, מתרגמת, עיתונאית עצמאית, מבקרת ספרים
.jpg)
את הצילום הזה צילמתי לפני כשבוע בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, סמוך לרחוב נווה שאנן. נסעתי לשם במיוחד כדי לצלם את האקס-טריטוריה הזאת לקיום היום-יומי שלנו; הפינה שתופסת באחרונה (ובצדק רב) מקום בתודעה הישראלית בגלל הזיכרון הרגשי הקצר כל כך של מקבלי ההחלטות שרוצים לגרש פליטים, בהם אף ילדים שנולדו כאן, כאילו לא פליטים ובני פליטים אנחנו.
תוך כדי צילום ניסיתי ככל יכלתי להימנע מרומנטזציה מזוייפת של דימויי הסבל והכאב של החלשים בחברה – מסוממים, זונות, עובדים זרים שחורים, פיליפינים, רוסים, סינים, אנשים קשי יום שחיים בשוליים.
אני חייבת לומר שלעֵין הצלמת שבי לא היה קל לנהל דו שיח עם הרצון להימנעות הזאת: במקום כזה, לאן שלא פניתי מצאתי עוד ועוד 'חומר' למצב הקשה של דרי האזור; רק לכוון ולצלם, בלי מאמץ של ממש.
תוך כדי שיטוטי הארוך, חזרתי ונתקלתי בתיבות דואר רבות שסטיקרים של לבבות אדומים מודבקים עליהן. בסוף הבנתי: אין כאן אהבה, זהו סימן מוסכם לקיומן של נערות ליווי מאחורי דלת הכניסה. ואולי אני טועה?
את לא טועה.
הוא אשר חשבתי…
פוסט מרתק ומעורר מחשבה. עדנה, את מתגלה לי יותר ויותר כצלמת חדת עין ורגישה. רני.
תודה רבה רני!
אוהבת מאד את צילומיך האחרונים העץ וגם זה.
צילום מזעזע של מפעל הזנות במסווה של אהבה.
זנות זה מזעזע?
כל אחד הוא זונה כך או אחרת
צילום מצויין עדנה, סיפור שלם בתוך הצילום הזה. אפשר ממש לתת לדמיון לעשות מזה סרט
המשיכי להביא עוד….