הבלוג של עדנה שמש סופרת, מתרגמת, עיתונאית עצמאית, מבקרת ספרים
את ורד פגשתי פעם אחת ויחידה, כמה אירוני, בגן הוורדים בירושלים, לפני כחודשיים. יצאתי ממפגש ספרותי בכנסת (ח"כים ושרים קוראים קטעי פרוזה בפני סופרים…) ובעודי 'אפופה ספרות' לקחה אותי דמותה של ורד למקום אחר לגמרי. נכנסתי לגן הוורדים כי חיכיתי למישהו, ושוטטתי בו, וראיתי בחורה לבושה בחולצה סגולה ובחצאית ורודה עומדת בלי לזוז.
מרחוק חשבתי שאני רואה פסל, כשהתקרבתי ראיתי שזו בחורה השקועה במֶה שנראה כמדיטציה עמוקה. אני לא זזה בלי המצלמה בדרך-כלל והחלטתי לצלם אותה. היה משהו שונה, מאוד אקספרסיבי בעמידה שלה, זו לא היתה 'סתם' בחורה שבאה דווקא לכאן להתמזג עם הטבע. היה בה, בעמידה שלה, משהו כואב מאוד וזה צעק את עצמו בלי מילים.
גם משפקחה את עיניה והבחינה בי שאני מצלמת אותה, הבחורה לא אמרה דבר, רק אחזה בבטנה והתקפלה לשתיים, ועמדה כך, מקופלת, שערותיה הבהירות שמוטות מטה, כאילו קיבלה מכה חזקה בבטן. רק אז הבטתי סביב וראיתי שהיא עומדת ליד בית-בד (פשוטו כמשמעו, עשוי סדינים לבנים) שעליו כתבה את מחאותיה. כבר 10 ימים אני שובתת שביתת רעב, קראתי.
אחר כך דיברתי איתה. היא סיפרה לי ששמה ורד לב, שהיא עברה גילוי עריות, שאמה שתקה כל השנים, שחוק ההתיישנות מונע ממנה לתבוע את אביה, שהיא שובתת שביתת רעב, שאם לא תצליח למצות עם מְענהּ את הדין היא תשים קץ לחייה. שוחחנו קצת ואני אמרתי לה מה שיכולתי לומר -שמאבקה חשוב, אבל שֶאל לו להסתיים בדרך אלימה, בוודאי לא כלפי עצמה, כי בכך לא יהיה פיתרון.
לפני שהלכתי בא גבר שראה אותנו, וכרע, והתעסק עם איזו קופסת פלסטיק, והקשיב. לבסוף הייתי צריכה ללכת. אחר כך נסעתי מכאן, ועכשיו שחזרתי פתחתי קובץ תמונות ושוב נחשפתי לוורוד העז של בגדיה של ורד לב, לתנוחות גופה המדבֵּר את כאבו-כאבהּ, בשפה משלו. אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, ויש משהו בקלישאה הזאת. הנה כמה תמונות של ורד. חשוב לי לציין שהיא לא התנגדה שאצלם אותה וגם לא התנגדה שאפרסם את התמונות.
אין לי מושג מה קרה מאז עם ורד לב. האם ניצחה במאבקה? האם הפסידה בו?
.jpg)
.jpg)
(C) כל הזכויות על הצילומים שמורות לעדנה שמש
וזה בסדר לחשוף אותה בתמונה ושם מלא עם דיבור על הבעיות שלה?
כן, היא סיפרה לי שעשו עליה סרט שהוקרן בטלוויזיה, (ראיתי אותו) כך ממילא פורסם כל מה שקרה לה ואני לא חושפת כאן שום דבר לראשונה.
אין לה לורד במה להתבייש, מי שצריך להתבייש הוא זה שפגע בה. תודה לורד שמסתובבת גלוית פנים ובעלת שם ופה ותודה לך עדנה שנתת לנו כאן במטע אפשרות להכיר אותה.
את מצלמת מתוך עיניים של סופרת תמונות שהן ספור ,עדנה , ספור כאוב
אוהבת את תצלומיך
חנה
תודה רבה חנה,
מאוד מעניין אותי מה שכתבת כאן. זה מפתיע אותי ומרגש – ועל כך, תודה. אף פעם לא חשבתי שגם בתור צלמת אני מביטה בעולם בעיניים של סופרת, אני ממש צריכה לחשוב על זה…
עדנה אני חושבת שנתת לה במה חשובה שהיא חפצה בה. היא הרי רוצה לתבוע ואיננה יכולה.
נראה בררת היטב את שאלת החסיון והאישור לצלם.
והצילומים מרגשים אבל…גם המלים!
אני חושבת שאת גם דואגת לה לפי השאלה של הפוסט. באמת מעורר דאגה
ספור קשה על הורים סדיסטים ועל בת זועקת לעזרה
האם תבוא הישועה? לפני שיקרה אסון? או האחראים לפשע ימלטו בלי לשלם מחיר…
נעמי
הי עדנה, בעקבות הפוסט שלך עם התמונות הורודות לסיפור לא ורוד בכלל, חיפשתי את שמה באינטרנט כדי למצוא לך תשובה לגבי מה עלה בגורלה, ומצאתי המון מידע מהסיפור שלה כשהיא שבתה רעב אבל עצוב באמת שאף אחד לא זכר אותה מספיק בשביל לבדוק מה עלה בגורלה אחרי שהיא סיימה להיות אייטם תקשורתי.
יפה מאוד ליבך בעיניי וכי לא שכחת אותה ואני מקווה שסוף הסיפור לפחות יהיה ורוד.