הגלויה האחרונה

הגלויה האחרונה הוא שמו של סרט חדש שעושה כעת את צעדיו הראשונים – מוצג בסינמטקים בעיקר – ועוד לא יצא אל בתי הקולנע. אתמול הזדמן לי לראות אותו בהקרנה מצומצמת (לא יותר מעשרים איש) בספריית בית מיכל ברחובות.
לא כל כך ידעתי על מה הסרט.  נעניתי להזמנתה של מנהלת הספרייה שאמרה שאני מוכרחה לראות. אז באתי ואני רוצה לספר לכם, על קצה המזלג, על חוויה מתקנת ממש שעברתי במהלך הצפייה הסרט, והיתה לי הרגשה שכך גם שאר הצופים.
יוצר הסרט הוא איש גבוה וצנום בשם סילבן ביגלאייזן, יליד בלגיה, בן לאימא ניצולת שואה ששתקה כל חייה וגררה אל השתיקה הזאת גם את שלושת בניה שחשו תמיד מצולקים בקורותיה העצובים והקשים.
לא אספר כאן על מה שקורה בסרט, גם כי זה לא כל כך פר, אבל גם כי הסרט מינורי מאוד ולא הרבה מתרחש בו, אבל הוא כל כך נוגע ללב שדומני שכל הצופים אתמול בערב שמחו על החושך שבחדר שאיפשר לדמעות לזלוג באין מפריע.
ביגלאייזן שואל את אמו בתחילת הסרט:
"למה הסכמת לעשות את הסרט הזה?" ואמו עונה לו בצרפתית (כל הסרט מדבר צרפתית): "כי חשבתי שככה יהיה לי בן." כלומר, עד אז והיא כבר בת 87, וגם סילבאן כבר לא ילד קטן, לא היה לה בן ולבן לא היה אימא. ובסרט שניהם עוברים תהליך כן ואמיתי שמאפשר לשניהם חיים חדשים – לפחות נפשיים –  וכל אחד, בעיקר סילבאן, הבן, – קונה לו את חירותו מחדש.

לאחר שהסרט והשיחה המרתקת שהיתה בסופו עם יוצר הסרט הסתיימו, עוד הייתי אפופה במה שראיתי ובמה ששמעתי ומצאתי שאני מתחברת לסיפור הפותח את הספר שלי – "אמסטֶל" – שבו יש סיטואציה טעונה מאוד בין אם לבן, אם כי  פיקטיבית ולא אוטוביוגרפית כמו אצל סילבן, וגם שם השואה נמצאת ברקע והיה לי מעניין להשוות.
בקיצור, סרט כן ואמיתי כמו הגלויה האחרונה לא ראיתי מזמן. מקווה שייצא לכם לראות אותו. גם היוצר שלו הוא דמות  מסקרנת בעליל, באשר הוא משתמש במדיה הקולנועית גם לשם טיפול תראפי – כדי לשבור קשרי שתיקה מהסוג שהוא עצמו חווה כל חייו.