הבלוג של עדנה שמש סופרת, מתרגמת, עיתונאית עצמאית, מבקרת ספרים
והים איננו מלא
או
באים בימים
מאת עדנה שמש
“I have not yet begun to fight!”
John Paul Jones
כל הדרך אל הים היא ירידה אחת גדולה, כאילו כל העולם אינו אלא גיגית אחת ענקית שהכל נוסעים, שטים, גולשים ונסחפים אל תחתיתה. אני נוסעת לבקר את אימא. אני נוסעת אליה על האופניים הישנים שלי הצבועים ירוק, מדוושת בהנאה גדולה, הצירים משומנים, ידי איתנות על הכידון המחליד. אוויר הערב לח, אבל נושבת רוח קלילה שמבדרת את שיערי לאחור ומלטפת את פני. וכשנובטים על שפתִי העליונה אגלי זיעה זעירים, אני מוחה אותם עם הלשון, טועמת את המלח. אני חולפת במהירות על פני לוח חוצות מואר ומל גיבסון מחייך אלי ממנו חיוך שובה-לב.
כשראיתי בפעם הראשונה את ""נשק קטלני"", צחקתי מאד כשהראו את מרטין ריגס יושב עם רוג"ר מירטאו בסירה היפה והממורקת שלו שחנתה אצלו במדשאה כי זה הזכיר לי את הים שאבא הושיב בתוכה אותי ואת רמי כשהיינו קטנים. בימי הקיץ המזדהרים אבא היה תוקע את אפו ברשת המתוחה על חלון החדר שלנו מבחוץ וקורא בקול גדול: ""מי רוצה להיות ארכימדס היום?"" ""אני! אני!"" היינו שואגים שנינו, ממהרים להתפשט ושועטים החוצה בתחתונים לבנים ועור שזוף עמוקות אל הים המסעיר של אבא. הגיגית כבר היתה מלאה עד גדותיה מים צלולים, חמימים, מצינור ההשקיה של הגינה. ""היום את תהיי ארכימדס"", אמר לי אבא בפנים מאירות, הורה באצבעו על חלקת הים האובלית ואמר לי ""תכנסי. בואי נראה כמה מים תשפריצי החוצה היום."" רמי שקע במים מיד אחרי וחלקת הדשא הירוק שסביבנו הוצפה קילוחי מים. אבא תקע בידינו את המוט הארוך שקצהו האחד כבר העלה ירוקת, ""תחזיקו חזק את התורן,"" ביקש וקשר אליו את ריבוע הבד הלבן שנגזר בתשומת לב משמלת חג ישנה של אימא, אחז בחבל העבות הקשור לידית הגיגית וקרא מלוא ריאותיו: ""רמי, היום אתה מגֶלאן! אנחנו מפליגים לגלות את ארץ-האש!"" בפעם אחרת הייתי אני כריסטופר קולומבוס. שטנו באומץ מערבה לגלות את הודו. כתמיד, כשהייתי קולומבוס, אבא היה צוחק ושואל ""נו, יפתי, איך קוראים לשלוש הספינות שלך?"" ואני הייתי מחזיקה חזק בשולי הגיגית שלא נתהפך כי אבא רץ בכל כוחו בדשא עוד ועוד סביב הבית, הגיגית הדוהרת נוטפת מים, עד שצעקתי לו בחזרה: ""נינה, פינטה וסבתא מריה!"" כי ככה אמרתי פעם כהייתי קטנה מאד, עכשיו כבר ידעתי שזה סנטה מריה.
הרבה מסעות לארצות רחוקות עשינו עם אבא. שטנו לשוודיה לראות את הוָאסָה ששקעה במימי הנמל העתיק של שטוקהולם על מלחיה וכל תותחיה ביום הראשון שהושקה בו, שטנו שלושתנו בספינת האהבה המפוארת וירדנו לטייל בפּואֶרטה ואייארְטֶה, ופעם אף הרחקנו נדוד עד לאיי פולינזיה ושטנו בפּירוגָה כפולה מבלי להתהפך.
ביום אחד, חם במיוחד, אבא השקה אותנו בצינור הגומי מכף רגל ועד ראש כדי שלו נתייבש לו חלילה, והכריז בהתלהבות: ""היום נשוט מאשקלון לאָרְקָשון ולבִּיאָריץ, היכן שבתי-הקיץ של הצרפתים העשירים."" אבל אני, שכבר למדתי אז גיאוגרפיה בבית הספר אמרתי לו ""אבא, אי אפשר. הם מהצד של האוקיאנוס האטלנטי"". הוא נבוך לרגע אבל מיד התעשת. ""טוב, אז נחזור לתקופות קדומות, הן תמיד יותר מעניינות. אנו נפליג עם אודיסאוס מלך איתקה בדרכו הביתה מהמלחמה בטרויה"". וכשהעוויתי את פרצופי בחוסר-עניין כי לא אהבתי מלחמות הוסיף ""ואם זה לא מוצא חן בעיניך, לא נורא. מה דעתך שנטייל בגונדולה שחורה בתעלות ונציה, זאת אומרת, אם גם רמי מסכים"". אני חושבת שזה היה בשנה שהגיגית הסגלגלה נעשתה קטנה לשנינו ואבא נאלץ להשיט בה פעם אותי ופעם את רמי. אז כבר לא פחדתי להפליג לבד לכֵּף הסוּפות עם ואסקו דה גאמה וכשהקפנו את ראש-היבשה החלטנו פה-אחד להחליף את שמה לכף התקווה הטובה. אלא שרמי איבד את סבלנותו בטרם ירדנו לחוף, רקע ברגלו והלין, ""די, אבא, עכשיו תורי! אני רוצה לגלפּאגוס, לאיגואנות!""
פעם שאל רמי בסנטר שלוח מִעִמְקֵי הגיגית ""ואיזה מסעות רחוקים עשית אתה, אבא?"" ואבא משך בכתפיו וגירד בראשו, כאילו הוא מנסה להיזכר, לבסוף אמר ""אה, אני הייתי במסע ארוך במאוטהאוזן, אחר כך עשיתי מסע רגלי מברגן-בלזן, אבל זה היה מזמן, ובכל זאת אני יכול להגיד ששטתי בעין הסערה, הרבה לפני שראיתי ים בפעם הראשונה —"" וכשאמר את זה השתתקנו שנינו והעליצות פרחה לה למקום אחר, כי כבר הכרנו אז את השמות האלה מהלחשושים של אימא עם הדודה לילי, זו בוכה בכי חרישי וזו מועכת תולעי סיגריות במאפרה שלנו וממוללת בחיקה ממחטה לבנה. אבא תכף תיקן את הרושם הקשה, כי ראה שיצא לנו כל האוויר מהמפרשים, ומיד משך בחבל בכוח עד שכמעט התגלגלנו החוצה מהספינה שלנו והתחיל להשיט אותנו במהירות להר אררט לחפש את תיבת נוח. משם, תוך געיות צחוק לא-נשלטות, מצאנו עצמנו נסחפים במורד הנילוס, הארוך שבנהרות תבל, בפָלוּקה לבנת-מפרש כמו המצרים הקדמונים.
אחר כך רמי גדל ממש. ידיים, רגליים, צוואר, הכל נעשה קטן עליו והקול התחלף לו והוא ביקש לעבור למרפסת הסגורה, העיקר שיהיה לו חדר משלו. אני החרתי-החזקתי אחריו, כאילו גדלנו בתּאֲם, וכבר ידעתי בסוד שאסנת קבלה מחזור חודשי ותהיתי מתי יגיע תורי, ולבשתי חזייה מספר אפס ומשחתי את השפתיים בהיחבא בשפתון הוורדרד של אימא.
יום אחד, כמעט בהיסח הדעת, נדחפה הגיגית לתוך המרווח שבין האדמה החולית לרצפת הבית, למקום המוצל והקריר, המדיף ריח מעופש, שהחתולים של אימא אוהבים להתחבא בו מהחום. אני זוכרת שהמסע האחרון שלנו בגיגית של אבא היה אל איי לופּוטֶן, לא הרחק מנורווגיה, שם ארב לנו המֶלְסְטְרום, שהוא מערבולת ימית מסוכנת מאד. גם ז"ול וורן ידע אודותיה, כי בדיוק במערבולת המסתורית הזאת טבעה נאוטילוס, כך גיליתי להפתעתי הרבה בערב בהיר אחד, בשוכבי במיטה ואפי תחוב בין דפי ספרו עב-הכרס. אחרי שיצאנו מן המערבולת בשלום, נרגעו המים בגיגית ושלושתנו הקשבנו בריכוז לשירת הסירנות. אבא הטה את אוזנו אל הרוח והניע את אצבעותיו בקצב, אבל רמי סחט את הגופייה הרטובה שלו, בחן את אבא במבט לא מוכר, כאילו הוא מבחין בו-באמת לראשונה, לבסוף אמר בעצב ""מה פתאום סירנות, אבא, זה סתם רוח וצרצרים"", ופנה ללכת. השתקתי אותו בבהלה. אני עוד כן שמעתי אותן שרות בקולן המתוק והמפתה. עבורי, אז, עוד לא פג הקסם. הערצתי את אבא, אם כי גם אני תהיתי הרבה פעמים מאיפה הוא יודע כל כך הרבה על אדמירלים אמיצים כמו ג"ון פול ג"ונס וקפטן קוק, על ימים רחוקים, תרתי משמע, ועל הרפתקאות מסעירות כל כך במקומות לא-נודעים שעצם שמותיהם העבירו בגבי צמרמורת של עונג והעלו בי תאווה בלתי-נשלטת לצאת אל העולם… אבל אבא עצמו העז להרחיק נדוד עם הסוסיתא הלבנה שלנו עד באר-שבע או עד תל-אביב רק לעיתים רחוקות, ולעיתים רחוקות עוד יותר אחז בידו בספר וישב לקרוא בו מתחילתו ועד סופו. אין לו סבלנות לזה, נאנחה אימא. הרגו לו את הסבלנות.
סוף אותו קיץ, קצת לפני שרוחות הסתיו החלו לטלטל את צמרות הברושים האפורים שעל גבול הגן הענק שלנו וכידוני החצבים החלו בייסורי בקיעתם מן האדמה הקשה, נכנסה אימא הביתה בריצה ואֵימה בעיניה. היא נכשה עשבים בגינה ולפתע ראתה נחש זוחל אל מתחת לבית. אבא יצא החוצה, השתופף בין שיחי ההרדוף שעה ארוכה והציץ אל האפלה הקרירה. כשקם על רגליו ויישר את גבו הוא אמר לה ""אין שם שום נחש. הוא בטח מזמן הלך לדרכו."" אבל כשמבטו פגש בעיניים החרדות של אימא הוא החליט להוציא את כל הגרוטאות שנערמו שם במשך השנים, ליתר ביטחון. הוא מצא שם גדר של לולים מגולגלת כמו שטיח, שאיש לא זכר לשם מה נקנתה, את הקורקינט של רמי שנגרע ממנו כל הודו ואת הפריסקופ שבנינו יחד מדיקטים דקים ומראות, כמעט שלם ובר-שימוש. כשאבא גרר החוצה את הגיגית הקטנה ראיתי בעיניים כלות שגווה נצרב ביד הזמן לחום-אדמדם של חלודה שכמעט אִכְּלה אותה עד כלות והותירה בגופה נקבים-נקבים, כאחת ממפיות התחרה של אימא שהיו שרועות, נוקשות מעמילן, על מסעדי הכורסאות בסלון.
הימים חלפו בעצלתיים. הרוחות התעוררו באחת מתרדמת הקיץ שלהן כאילו ניתן האות. אימא קטפה רימונים מן העץ והניחה אותם בקערת חמֶר כחולה שהבליטה את גוניהם הצהובים-ורודים. משוכת הגפן עוד כבדה מאשכולות ענבים צהבהבים. הושטנו יד אל ענפיהן המשתרגים, טלטלנו, משכנו בקנוקנות והנמכנו את הפרי הבשל עד לפינו. וכשחזרו הנחליאלים לנקר באדמה, היה הסתיו לעובדה מוגמרת, הקיץ הפך לזיכרון עמום וגם מסעותינו בגיגית נשכחו מלב. אחר כך האוויר הפך קר ורענן. עננים צמריים שבאו מכיוון הים התרבצו בשמיים כעדר-כבשים מכונסות והמטירו גשמי זעף. אחרי ימים ולילות של מטחים כבדים שחבטו בכל בנחישות לא מובנת, הפך הדלף לטיפות זרזיפיות וחרישיות שהשרו עלי שלווה גדולה, מנחמת. שעות עמדתי בחלון, רואה מראות עמוקים בראי השלוליות, שואפת אל ריאותי את ריח האדמה הרטובה ושמחת-פתאום מלאה את לבי. וכשבאה לפתחנו עוד סופה גדולה, לא-קרואה, שטלטלה את העצים בפראות ושיברה את חווקי התריסים שהתדפקו כנגד קירות הבית אימא אמרה שזאת שירת הברבור של החורף (רמי אמר שקוראים לזה מלקוש) וכמה נעים להיות בעין הסערה, מתחת לשמיכות. היתה זו אימא שלימדה אותנו שעֵין-הסערה הוא המקום הרגוע ביותר והכי-פחות מסוכן להיות בו בים בשעת מערבולת רוחות, בניגוד גמור למה שחושבים הכל, אפילו אבא, וכי האוניות יכולות לשוט בה בלי חשש, עד שתשכך. בכן, אם המלקוש ההוא היה סערה, אנו היינו בעינהּ, אי של שלווה.
בוקר אחד נשר אחרון התפוזים מן העץ על פי פקודה סמויה והחל במסעו אל הריקבון. ואחרי שהאוויר הלך והתבהר התפשטו במרחבים הגדולים שמעבר לגדר מרבדים של פרחי חולות שרועים שאת שמות רובם לא ידעתי, נפקחו בעליצות, ככתמי דיו צבעוני במים, אחר כך הצהיבו באפיסת כוחות בזה אחר זה ככל שהלכו הימים והתחממו ורק שיחי הרותם הלבנים ואחיהם הצהובים עוד הפיצו ריח מתקתק. וכשרמי היה בסוף י""ב הוא רץ, ערב-ערב, שעה מדודה, לאורך החוף. הוא שב מהגיבוש של השייטת חבול ומותש וגם קצת מלוכלך וחולה, אבל עם חיוך-מנצחים על פניו. בסוף לא קיבלו אותו לשייטת ואיש לא הצליח לנחם אותו, אפילו לא ניצה, חברתו. וכששב הסתיו, הלך רמי בלב כבד לצנחנים, עבר את כל מסלול ההכשרה בהצטיינות, השלים בבוא הזמן עם צבע דם-המכבים של הכומתה שלו וחזר לניצה, ונהרג בלילה חשוך אחד במארב בדרום לבנון.
מאז, השתררה בבית דומיה מעיקה שלא התפוגגה עוד לעולם. הספנים האמיצים ומגלי הארצות שאכלסו את ילדותנו הפליגו בספינותיהם אל מעבר לאופק בנסים מתנופפים ולא שבו עוד לעולם. אנחנו נשארנו נטועים באדמה. אימא נשאה את כאבה באומץ, יש עוד ילדה בבית, ואבא הטביע את יגונו בשיטוטי בוקר ארוכים לאורך חוף הים, צועד מתונות בצד הגלים הרוחשים, באותו המסלול שרמי היה רץ בו ערב-ערב בסוף י""ב, שב ופוסע, מהורהר, בעקבות מִטְבּע-נעליו המשוער, גבו הולך ומשתוחח, ליבו הולך ונפרם.
עצרתי את האופניים בחריקה ברמזור אדום. מחיתי את הזיעה מעל פני והטבתי את רצועות התיק שעל גבי. מרחוק ראיתי את צלליתו האפלה של הים חוברת לִרְקיע-השמיים עד שהיו לגוף אחד, אימתני וחסר גבולות, מנוקד באור כוכבים חיוור ובאישוני הפנסים העגולים של הטיילת המתעקלת בדרכה דרומה. כשהאור ברמזור הפך ירוק פניתי שמאלה לכיוון המעגן. לרגע הסתיר את הים האפל ים בהיר ממנו: צילום ענק של ים טורקיז ויפהפייה בדרכה לחופשה חלומית בקפריסין "במחירים מצחיקים".
באחת הפעמים הנדירות שלאבא ואימא היו די כסף וכוח להתרחק קצת מהבית, נסענו כולנו לנפוש באילת. הדרך היתה ארוכה וקסומה. זה כמו באפריקה, התפעל רמי כשראה את עצי השיטה הנאבקים על חייהם בחום וביובש. אבא הסביר לנו בכובד-ראש שהמן שאכלו בני ישראל במדבר כלל לא ירד מהשמיים כמו שכתוב בתורה, כי מדענים סוברים שהלבן-הלבן הזה הוא הפרשות מתוקות של נמלים שחיות על ענפי עץ השיטה. באותה נשימה הוא כבר הסביר לנו מהי סימביוזה ורמי ואני אמרנו ישר איחס, הפרשות של נמלים –. אחר כך רמי הסב את פניו לאחור ונשבע שהוא ראה את אשת-לוט. מנגד, צעקתי אני כנגד הרוח שראיתי ראשונה יעלים מדלגים על צוקים. הגענו לאילת רעבים ומאובקים. החוף היפה והמעוגל היה אז חול זהוב ומי ים-סוף היו כחולים כהים וכלל-וכלל לא אדומים, ההרים גבוהים ועטופים באד חלבי אשר צבעם הלך והעמיק לכדי מריחת סומק אופקית כששקעה השמש, וים של אוהלים פרח על החול. לפני שהחשיך בנינו גם אנחנו אוהל משמיכות פיקה ישנות ומוטות של מטאטא, לא הרחק מהסוסיתא שלנו ואימא נתנה לכל אחד סנדוויץ" בדיוק עם מה שהוא אוהב בפנים. אחר כך נכנסנו לים כולנו, חוץ מאימא, השתכשכנו במים החלקים, נשבענו שראינו זהרון מרפרף ונזהרנו מעוקצם של קיפודי ים. כל ניסיונות השכנוע שלנו לא עזרו ואימא סירבה להיכנס למים. אבא התייאש ראשון. ""עזבו את אימא"", הניד בידו כאילו אין לה תקנה ושב והרטיב את שיפעת שיערו השחור. ""שכחתם את הסיפור עם החתולים?"" לא שכחנו. אימא חזרה וסיפרה לנו יותר מפעם אחת את קורות היום ההוא, הרחוק, של ילדותה שנטבע בה כחתֲם: איך ראתה את אחד השכנים עושה אמבטיה לשלושה גורי חתולים בדלי פח גדול, איך היא רצה אליו בחדווה כי רצתה לעזור לו ולשחק עם הגורים הסומים, וכיצד קפאה על מקומה כשראתה את ראשיהם וגפיהם הקטנים נרעדים מבעד לדוק המים המזדעזעים, כשניסו בשארית כוחם להשתחרר מהאחיזה האיתנה של האיש המיוזע שהשתופף מעל לדלי, הביט בילדת השכנים, כלומר באימא, במבט אלכסוני ואמר לה ברשעות: ""את יודעת טוב-מאד מה החתולים עושים בגינה כשהם צועקים כמו שחוטים כל הלילה! אחר כך החתולות ממליטות והגורים מייללים ומביאים לי פרעושים לדשא! כל שנה, כל שנה אותו הדבר, ואימא שלהם לא לומדת לקח!"" ולא הרפה מגופותיהם המנומרות עד שהיו רפויות כחבל זרוק על המזח, וחלקת המים הפכה קרומית וקשה. מאז יצא שִמעהּ של אימא אצל כל חתולי הרחוב והם מצאו בחיקה מקלט בטוח מהולכי על-שתיים רעי-לב. מאידך, התרחקה אימא ממים כמו מאש. וכשהלכנו לים ואחר כך, כשבנו בריכה עירונית, לבריכה, אימא הסכימה לכל היותר לטבול במים עד קרסוליה, ומיד יצאה וליוותה אותי ואת רמי השוחים במים כמו דולפינים, במבט דואג.
אחרי שרמי נהרג, אבדה לאבא תחושת הזמן. שעות ארוכות ישב בגינה, לבדו, על כיסא הקש שהזמן והשמש מרטו אותו עד לבלי הכר, שרוי בצילה של אזדרכת ענֵפה ושיחק באצבעותיו בחבל ישן, כאילו שב ושינן לעצמו את כל הקשרים שלימד אותנו כשהיינו קטנים: קשר דייגים וקשר בוהן, קשר שטוח וקשר סבתא. היו לו אצבעות עבות אבל זריזות. ""לקשור שרוכים בנעליים אתם כבר יודעים, נכון?"" צחק בפעם הראשונה שהראה לנו את נפלאות החבל, ""אז קשר אחד אתם כבר מכירים"". ביושבו כך בגינה המוצלת, נחרדתי: אבא כל כך הצטמק ונראה כל כך אבוד עד שהוא זקוק עכשיו בעצמו לקשר-הצלה. בדמיוני ראיתי אותו גוחן לעברנו ומסביר לנו באורך-רוח איפה שמים את האצבעות ואיפה צרים בחבל צורת לולאה ואיפה מותחים ומהדקים, אבל אני כבר לא זכרתי בדיוק מה הולך לאן. בייאושי ניסיתי לדלות מן הזיכרון את התנועות הנכונות שצרות קשר-הצלה-כפול. אפילו חשבתי לשאול אותו, אבל לא שאלתי. בתוך-תוכי ידעתי שדבר כבר לא יעזור. וכך הוסיף אבא וחמק מאתנו עוד, עד שנעלם מחיינו חרישית, כמו סירת-מפרש על קו-האופק, מתעתעת, רגע גלויה לעין, רגע נעלמת במרחק, נופלת בפתיעה לתהום האין-סופית, המבעיתה, הנמצאת אחרי קו האופק, איפה שנגמר הים.
עכשיו אימא גרה בבית קטן על הים. איש לבן-שיער חמד אותה, על שתיקותיה ועל העצב שבעיניה, ולקח אותה איתו אל ביתו. את היציבות שאימא חיפשה תמיד על חוף-מבטחים היא מצאה, בסופו של דבר, דווקא בספינתו הקטנה והמתנדנדת שעגנה במעגן הסירות ביפו. ""הבית גדול וריק ועמוס מידי בזיכרונות"", נאנחה בבוקר אביב אחד, ""הוא שלך, מעכשיו, אם את רוצה.""
הגעתי למעגן. קשרתי את האופניים אל עמוד של פנס רחוב שהטיל סביבו אלומות-אור ממוקדות וחיפשתי בעיני את הספינה המוארת שאת קווי-המיתאר שלה אימא תיארה לי בטלפון. ""ביָרכתיה"", אמרה כממתיקה-סוד, ""חרוט באותיות שחורות פסוק שתמיד אהבת"" והוסיפה כמופתעת-לטובה, ""איזה צירוף מקרים"" — כלומר, יש לראות בכך סימן שגם זה איש כלבבה. ולרגע אחד קצר, בדמיוני, ישבנו שוב, רמי ואני, בגיגית המשקשקת, השמש קופחת על ראשינו, ושָנִינו עם אבא את פלא-הפלאים הזה ש-"כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא". אחר כך גירדנו את קרום המים עד שענה לנו בגלים מתפשטים ונמוגים והרהרנו ארוכות, מנסים ללא הצלחה, להבין מה בדיוק הפסוק אומר ואיך זה יכול להיות.
עמדתי מול המים וידי על מותני. במי המעגן הקטן היטלטלו בשקט עשרות ספינות גדולות וסירות-דייג קטנות. מרחוק התנפצו הגלים ברעש עמום אל השובר הגדול. ריח של קרבי דגים עמד באוויר, מעורב ברסיסי המלח שהרוח הסיעה מן הים. לא הצלחתי למצוא את הפסוק או את הספינה בחושך המתעבה ורק הודות לטלפון הנייד שלי מצאתי את אימא ואת הרברט, זה שמו של האיש לבן-השיער שיצא אל הסיפון ונופף לי בידו לשלום. הוא חייך אלי בנעם והושיט לי יד נרעדת לעזרה כשטיפסתי במדרגות העץ הצרות אל ביתו. הבטתי בו בעניין. הנה האיש שהצליח לעשות את מה שאבא מעולם לא הצליח: לנתק את אימא מן היבשה.
כשירדנו אל בטן הספינה מצאתי את פניה של אימא טובות ואת עיניה קורנות. הספינה התנדנדה קלות ואני הבטתי בה בחטף. היא ענתה לי במבט משלה, יציב משהכרתי. הכל בסדר, נרגע בי עצב חשוף. אימא מצאה אהבה חדשה. התיישבתי על הדרגש המרופד שמולה והרברט מיד הציע להכין לנו תה חם. כשהלך, שאלתי את אימא לאן הם מתכוננים להפליג. ""אנחנו לא מפליגים לשום מקום"", ענתה בקול שלֵו, ""בעניין הזה שום דבר לא השתנה. אני לא שמה את הרגליים במים. הרברט הבטיח לי שהספינה קשורה למרינה היטב וגם עוגן הטלנו, והמים כאן, בתוך השובר-גלים, חלקים כמו חמאה. זה בית, בסך-הכל בית.""
""ואני חשבתי –"" צחקתי, ואימא משכה בכתפיה, ""מה פתאום. אנחנו נשארים כאן. כבר גילו את כל הארצות"", וצחקה אף היא.
אחרי ששְתֵּינו הודינו להרברט במאור-פנים כשהניח בידנו בעדינות ספל תה מהביל, אימא לגמה בזהירות ואמרה לי פתאום, ""אף פעם לא חיפשתי הרפתקאות, אבל, מי יודע,"" ובעיניה ניצת זיק חדש, והיא הביטה בהרברט בתקווה. ""אולי יום אחד יימצא לי האומץ ונשוט יחד לקורסיקה לראות את בוניפאצ"יו שעל הצוק, ואולי נפליג מערבה ונחלוף על פני האי אִיף, מול מרסיי, וכל סקרני העיר יבואו לצפות בספינה המתקרבת לנמל ממצודת סן ז"אן ודנטה ינפנף לנו בידו מבעד לסורגי כלאו— "".
הבטתי בה בפליאה. מתי קראה את "הרוזן ממונטה קריסטו"? והאמנם הקשיבה אף-היא לאבא כשהפליג אתנו במרחבי הדשא אל ארצות רחוקות ומסעירות? חייכנו זו לזו חיוך רב-משמעי ודמותו של אבא, עליז וגבוה, התיישבה בין שתינו לרגע. נשמנו עמוקות ושלושתנו שטנו במחשבותינו כנוּפרים במי אגם אל רמי שעוד הספיק להפוך, ולו לזמן קצר, לבן דמותו. הרברט כחכח בגרונו ושאל אם להוסיף לי קוביית סוכר.
וכשספינת דיג גדולה באה מכיוון הים בגרגורי מנוע קצובים, הזדעזעו המים עיגולים-עיגולים והחתול מנומר-הפרווה שנח כל העת בחיקה של אימא, מצונף כאוזן, פקח את עיניו לרגע, התמתח, סקר אותי בחרכי אישוניו, ושב ועצם את עיניו.
2003
v
הסיפור הזה זכה במקום הראשון בתחרות לכתיבת סיפור קצר בעילום שם, של עיתון 77, 2004