טוענת צירי זמן

טוֹעֶנֶת צירֵי זְמָן   /   עדנה שמש  

שְנֵי קָווים מָקבִּילים לְעולָם לא ייפָּגְשו אלָא על פּסֵי המְּסילָה, אמרָה לי אמִי שאחרי אושְוויץ כְּבר לא עלְתָה על רכָּבות שֶמָא תְּאחֵר אֶת המועֵד.

מנֶּגֶד

אֲני טועֶנֶת   

צִירֵי זְמָן

בְּכַדורֵי הסְּרָק שבָּהֶם הִלְעיטָה אוֹתִּי בַּבְּקָרִים,

בִּשְתִיקָתוֹ שֶל אבִי שלא הֵפֶרָה אותָּה אֲפילו

הסְפירָה לְאחור של ימָיו.

הדַּף מתמָלֵא בְּעוד רֶגע כָּבוּש

שמבָקש, כְּאֶחָיו החוֹרְגים ממֶּנוּ,

להשתחרֵר

מן הדִּימוּי.

אֲני טועֶנֶת

צירֵי זְמָן

ודומֶה שהאופֶק אינו מִתְפָּעֵל.

עוד כּמָה דָּקוֹת, לֹא יותֵר, תַּעטוֹף אותִי שְׂמִיכַת עֶרֶב מְאחֵר וְשָב, שמָיים יתְעבּוּ בִּי וגשֶם פִּתאוֹמי ינטוֹש את עֲננָיו, וּמִפְּני ימִים רְחוקִים יימחֵק וְיֶיעוֹר בִּי חִיוך, חֲליפוֹת.

פּעם היָה הזְמן צֶמֶר-גפֶן מָתוֹק בפִי הַטוֹעֵם,

אולי לֶחם שָחור פָּרוּס דַק וְשוֶוה,

מְחָכֶּה לְבוֹא הַרעָב.

רחובות 2010

© כל הזכויות שמורות לעדנה שמש