הבלוג של עדנה שמש סופרת, מתרגמת, עיתונאית עצמאית, מבקרת ספרים
Zoon in, zoom out
התפרסם בגיליון 350 של עיתון 77
נובמבר 2010
על
נתניה מאת דרור בורשטיין, הוצאת כתר
עדנה שמש
ארבע המילים האלה הן תמציתו המזוקקת של 'נתניה', ספרו החדש של דרור בורשטיין. הוא נע בו מהמיקרוקוסמוס אל המקרוקוסמוס, מן החוץ פנימה, מהאמת אל הבדיה, מן הספרות אל המדע (ועל כך עוד ארחיב את הדיבור), מן ההווה אל העבר והעתיד, מצבא השמיים ועד לליבה הפועמת של כדור-הארץ, מכוחות נפש ועד לכוחות פיזיקאליים שאין לנו שליטה עליהם.
המספר – בורשטיין היושב על ספסל ברחוב תל-אביבי וממלא מחברת במחשבותיו ובזיכרונותיו עד שבסופו של דבר הוא מתעורר אל העכשיו, אל המציאות – עושה שימוש בעובדות פיזיקאליות, אסטרונומיות וגיאולוגיות ידועות הקשורות לקיומו של היקום בכלל, של כדור-הארץ בפרט, ושל הקיום האנושי בו. הוא עושה זאת מזווית ראייה שגם אם עיקריה – תהיות אנושיות באשר למקומנו בתוך ההקשר הרחב והצר של קיומנו – כבר נוסחו ונכתבו לעייפה, הם נוצקים אצל בורשטיין באופן מרענן ואף מעורר מחשבה. בדמיונו הוא חוזר לנתניה של ילדותו, לשיעורי האסטרונומיה שלימדו אותו דברים שרק עכשיו הוא מתחיל לעמוד על מלוא משמעותם, מנווט את דרכו בין זיכרון שְמֵימי הטבוע בנו עד לרמת האטומים לבין זיכרונותיו הפרטיים, בין ההיסטוריה המשפחתית (אמיתית ופיקטיבית בערבוביה) לבין ההיסטוריה הגיאולוגית והאסטרונומית של כדור-הארץ.
אם כן, 'נתניה', הספר והמקום, אינם אלא משל. המקום הגיאוגרפי הוא, כאמור, מצבור הלבֵנים שמהן בנוי ה'בית' האמיתי והמטפורי של בורשטיין, האכסניה הממשית מאוד של ילדותו ושל חיי בני משפחתו של הסופר, שאף שוזר בין פרקיו מסמכים וצילומים אותנטיים. אבל נתניה גם מתעתעת, כמו הזיכרון עצמו. אמנם בורשטיין מתבונן דרך הפריזמה של הראייה השגורה של אפסות הקיום האנושי נוכח האינסופיות של היקום ונפלאות שווי-המשקל העדין שמקיים אותם, אבל הוא גם מכניס את כל היקום הזה אליו פנימה ומתאר את הדו-קיום הזה בפרוזה שירית, יפה להפליא, השזורה בציטוטים מעניינים: " 'כל אטום בגופנו,' כותבים וורד ובראונלי, 'התקיים בתוך כמה שמשות לפני היווצרות השמש שלנו. פלנטות, שמשות ואורגניזמים באים והולכים, אבל היסודות הכימיים, הממוחזרים מגוף לגוף, נצחיים כמותם.' "
בורשטיין נדרש גם אל הספרות: בפתיח הוא תוהה כיצד "אין בספרות העברית ולו רמז לעובדה המדהימה שתנועת היבשות… והיווצרות הירח, הן כנראה תוצאה של אותו אירוע ממש" וכי את "חיוניותה של טקטוניקת הלוחות… מצניעה הספרות העברית כהצנע גרב מצחין… הקרקע בספרות העברית היא תמיד קרקע מוצקה… הרשומה במרשם המקרקעין ולא קרקע שמתחתיה סלע מותך בטמפרטורה הקרובה לזו השוררת על פני השמש." במילים אחרות, הסופר מלין על העובדה שעובדות אסטרונומיות וגיאולוגיות הידועות לכל סטודנט מתחיל לגיאולוגיה, מוזכרות בספרות העברית רק כמטאפורה (עולָה בדעתי, למשל, גיאולוגית המעמקים ב'מיכאל שלי' של עמוס עוז, שזעזועיה הן סיסמוגראף לתנודות הנפש העזות של חנה אשת מיכאל). הירח, על פי בורשטיין, מוזכר בספרות העברית בעיקר בהקשרים רומנטיים ולא כגורם מכריע במערכת ההקשרים בין כוכבי הלכת שכולם, יחד עם גורמים רבים אחרים, אחראיים לכך שכדור-הארץ קיים כפי שהוא קיים. בורשטיין שוטף את שדה הספרות בים של עובדות מדעיות והוא עושה זאת בהשתאות של ילד, אך גם בתהייה של פילוסוף ופעיל סביבתי. על הנקודה הזאת אני מבקשת להרחיב. האספקט האקולוגי המופיע בספר בכמה אפיזודות נמסר במה שהוא בון-טון עכשווי: יש לבני-אנוש אחריות על כדור-הארץ ואנחנו לא עושים די לעצור את ההרס שלו. בורשטיין עצמו, אגב, נטע עצים דרך Eco-Libris, כדי לתקן, ולו במעט, את הנזק הסביבתי שגרמה הדפסת ספרו. וכאן עולה שאלה נכבדה: באילו כלים ראוי לדון בספר כגון זה – בכלים ספרותיים או בכלים מדעיים? האם הדיון צריך להיות ספרותי, פילוסופי, או אקולוגי? "השמיים בלילה," אומר המספר, "הם כתב אישום נגד המין האנושי", תוצאה ברורה של הפעילות האנושית המזהמת. ואני שואלת, האם יכול להיות שהסופרים מתייחסים רק אל יופיו של הירח ואל הקשריו התרבותיים כי כשעולה כתב אשמה חריף כל-כך כנגד האנושות ראוי אולי להשאיר את הדיון המדעי למדענים? ובאמת, באלו כלים יתדיין איש המדע עם איש הספרות? אם יעשה זאת בכליו ובשפתו המדעיים, סביר להניח שאיש הספרות לא יבין דבר וחצי דבר. אם ישתמש בשפתו של איש הספרות תהיה בכך זילות של המדע ופופולריזציה שלו שדעתם של מדעניות ומדענים אינה סובלת. הנושא – התחממות כדור-הארץ על השלכותיה – הוא אכן 'חם', תרתי משמע, אלא שבניגוד לדעה הרווחת טרם מוצה, על אף פסקנותו של הסרט 'אמת מטרידה', למשל, של אל גור, שהעלה את הנושא לדיון ציבורי בצורה גראפית אך, אליבא ד'מדענים לא מעטים, גם בצורה פופוליסטית ולא מדויקת. הדיון המדעי הגלובאלי באשר לתפקידם של בני-אנוש בתהליכי התחממות כדור-הארץ נמצא בעיצומו והדעות, כמסתבר, חלוקות. שינויי אקלים קיצוניים כבר אירעו בעבר (הרבה לפני שטמפרטורות נמדדו באופן מסודר בחלקים שונים בעולם). על אף תרומתו השלילית של האדם לעליית שיעור דו-תחמוצת הפחמן באטמוספרה, מקור אמונתו בכוחו לשנות תהליכים כאלה טמון לכל היותר בהיבריס שלו או בחוסר הבנה אמיתי שלו את ממדי יכולותיו. השיטות והאמצעים הקיימים כיום למדידת טמפרטורות ששררו על פני כדור-הארץ לפני עשרת אלפים שנים, למשל, הוכיחו שטמפרטורה גבוהה מאוד כבר שררה בעבר על פני כדור-הארץ כחלק מתהליכים טבעיים שאינם קשורים לפעילות האנושית, שכלל לא הייתה קיימת אז, וכי כבר היו עליות וירידות חדות בטמפרטורה.
כל זה אינו מפחית מחשיבותן של השאלות המוסריות שבורשטיין מעלה, רק שיש להתבונן גם בתהליכים שכמעט בלתי אפשרי למונעם, בעיניים מפוכחות: מה יעזור לכדור-הארץ, למשל, אם תושבי פריז יעברו לנסוע באופניים (כמו שמעודדים אותם שם כיום על ידי אופניים ציבוריים זולים) אם אוכלוסיית המיליארדים של סין עוברת מאופניים למכוניות? מה יעזור החיסכון האישי בחשמל כשסין המתפתחת בונה תחנות כוח רבות ועצומות כדי לספק את הביקוש העולה בתחומה לחשמל? והאם לא תהיה לכדור-הארץ תקומה 'אחרינו'? כנראה שתהיה. אנחנו, כך מסתמן, רק פסיק בגורלו ההפכפך של כדור-הארץ. מכל מקום, 'נתניה' כתוב באופן משובב לב והקריאה בספר מענגת מאוד.
עדנה שמש