אבידן – ועוד משהו

שוב אבידן שהיה חתיכן לא קטן, כשהיה יותר קטן עם אגו נשלף מנדן, הפואטיקה של פני השטח, מול הפואטיקה של העומק האנושי הרגשי, פואטיקה של טווח ירייה וטופוגרפיה צבאית. המלים כרשת פרושה  על הכל, משגר טילים נייד, כך כינה את עצמו אבידן.  מעין תרסיס אבידני קוטל או פותח שסתומי אויר חדש, מה שלא יהיה  בהחלט דומיננטי מאד וחונק, יש משהו  גאוני וחונק ללא שום פתחי כניסה כמעט.
האם הטוטאליות כעיקרון פואטי חף מהוכחת חשיבותו  העליונה? אני מטילה ספק רבתי כיום בטוטאליות הלשונית ויבראטורית, חרף הפגנת הוירטואוזיות, חרף הקסם המאגי שיש בשליטה הטוטאלית במכמני הלשון זו בעצם התמכרות לסם הלשון, התמכרות לכוח המושך של התופעות החיצוניות  – אני  חושבת על  טוטאליות של עומק, של הפשטה, של חשיבה, פואטיקה שנובעת אמנם מכוח  אבל כוח שנולד כהתרסה מול חסר – האילמות, והגמגום. שיכחת השפה כדי ללדת אותה מחדש בראשוניות שוב ושוב. מה שביאליק דיבר בו במסתו: גילוי וכיסוי בלשון ואז מתוך התהום, מתוך הפצע  נולדת ההשבעה, הלחש השבעה ימים אלו הם בסימן של צבאיות, שוביניזם גברי חריף ובוטה אבל זו עליונות משלה ומתעתעת ילדותית במקצת. אני חשה עצמי כבדה מדי, רצינית מדי. מה שמפריע לפואטיקה כזו הדורשת איזו צינה רגשית, יובש וקטב מרירי,  התמכרות לפואטיקה של טוטליות. פני השטח   אומרת כפירה בכל מה שהוא קיבעון מושגי ורגשי, שהוא  ארוך מדי וממושך מדי – כלומר אין שום דבר ששווה השתהות  ארוכה מדי, ומה שלא תפשת  עכשיו ומייד  ולא שלפת כבר לא תתפוש כי אין זמן אין מימד עומק  אבל אני  עוברת למיתרס  האחר, אורך הנשימה שלי  סבלני וממושך יותר, נדיב יותר ביחס למציאות, לעולם; הרגש משתהה מתקשר למה שמחוץ לגבולות העצמיות הפרטית שלי והעצמיות נעשית מורחבת, נושמת במרחבים נוספים. הייתי נחנקת  לולא  ומכאן ממקום זה מתחושת המחנק  חוברו שירים כמו: המוסד ע.נ 52, שירים על חומרים ומקרים מופלאים, על דמויות מופלאות וכו', מאוחר יותר גם הפואמה: שינקין של מעלה. כלומר זה שסופרים והפרוזה שלהם תפשו את כל החיים הספרותיים בארץ לא משחררת אותי לעסוק ולשיר על העולם הלא פרטי שלי. כלומר אין להם שליטה בלעדית על נושאי החיים הלא אישיים כי בשירה זה לגמרי אחרת. אני מתזמנת את הדברים כמו קומפוזיטור של מלים. וכל זה הוא תוצאה  מהפואטיקה הנ"ל של העומק, מול הטוטאליות של  פני השטח. אבידן היטיב ליצור מסכים דחוסים וסמליים של עולמו הפנימי האישי כך ב: אהבה וגטאטיבית למשל  או: הכתם נשאר על הקיר.
כמוהו ויזלטיר ובכלל כל משורר רציני: פגיס, פנקס, גלדמן, אפילו זלדה למעשה לא משכה ידיה מכתיבה על דמויות, על מראות, שראו עיניה. כלומר היו חלק מעולמה אבל לא מנבכי נפשה, והכתיבה הרצינית  הפכה אותם לאוצרותיה האישיים. כך בעתיד למשל אכתוב על הכלה האומללה שחתנה ובני משפחתם נהרגו בדרכם לחתונה או על השחפים  הלבנים שבניניי עזריאלי תמיד מזכירים לי אותם -שחפים. שחפי הנוף ושחפי החלום האישי, הנסתר.

* קטע זה מתוך פרפרי החול