תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
יש לי בעיה עם ההגדרות האנושיות להצלחה שכולנו כבולים בהם.
לראייה אני כותבת בכל מקום שהשתתפתי בסרט כושל שסתם לי את הקרירה הקולנועית , כי מי יודע אולי זאת נקודת ההצלחה שלי?
אם אבחן את "כשלונותי" המרובים אתמוטט . מה גם שבעולמינו נוהגים לתת לך כבוד על פי תארים , השגיים, וכותרות שהשגת.
אין מעלי שום כותרות. אני לקויה עם ארבעה ילדים ב"ה בעל שגם הוא הצליח יותר בחו"ל מאשר פה והרי לך זוג כישלוני על פי ההגדרות החברתיות.
מאז שאני לומדת חסידות אני שמה פס על זה.
מי מוצלח תגידו?
בבני ברק אני לא מוצלחת כי יש לי משפחה "קטנה".
בתל -אביב אני בדיחה כי אני עוד קונה מצויה בסופר .
ובפני הקב"ה מה?
אכפת לו אם את עקרה או לא?
אם את סלברטי ויש מאחוריך ארבעה רבי מכר?
לסמך מם אכפת אם נישקת את הנסיך מוולס .
לכולנו מוכר הסיפור החסידי על הבעל שם טוב שחיפש את שכנו לעולם הבא ומצא איש שמן ושובע שאינו מבחין בין ימינו ושמאלו.
לבסוף גילה הבעל שם טוב שאותו איש בהמי זכה להיות שכנו מפני קיווה שהאכילה המרובה תהפוך אותו להר אדם ולגויים ששרפו יהודים רזים בקלות יתירה יהיה קשה להבעיר אותו.
בכל העולם יראו את האש המלחכת גופה של איש יהודי.
אז באמת , ואת זה אני אומרת גם לי, צאו מהחשיבה "המוצלחת" הזאת.
אומנם נחמד לרשום רשימת " הצלחות" אבל אני הגעתי למסקנה שעבורי הדבר מיותר .
אני לא קונה בזול אנשים " מוצלחים" אני קונה בני – אדם.
ועוד משהו ..
שכחתי כי אני ממהרת, ארחיב בפוסט הבא.
נשיקותי. חודש טוב וכמובן.. מוצלח!
נזכרתי : תומס אדיסון ניסה להדליק את הנורה החשמלית לפחות חמש מאות פעמים.
ולכל כישלון הוא קרא : ניסיון ממנו למד מה לא רצוי לעשות.
תחשבו מה היה קורה אם הוא היה מגדיר את עצמו ככישלון.
כולנו היינו בחושך, תרתי משמע
נ.ב הסיפור החסידי הובא כאן בקצרה ועל קצה המזלג אז אולי פשעתי כנגדו. אבל הכוונה אני מקווה הובהרה .
יפה הסיפור של היהודי השמן שרצה להיות מה שיותר שמן כדי ששריפתו על ידי הגויים תארך ותיראה.
ולמה השאלה הזו אחרי התהליך שעברת עוד מטרידה אותך?
כמו כולם, בכל חברה כולל החרדית רוצים "הצלחות". שם הצלחה נחשבת להיות תלמיד חכם ויש על זה לחץ אדיר. יש ילדים שממש סובלים ונושרים.
כולנו רוצים" הצלחות" ואניגם, אבל לא לראות בזה את התכלית וכאן יש עבודה.
שאלות ותפילות.
הסיפור על היהודי השמן העציב אותי מאוד. עם שאר הפוסט הזדהיתי אבל במילים משלי. (אין בי חסידית:). הצלחה היא בתחושה. אם אדם לא רואה את הצלחותיו אז לא משנה כמה הוא מצליח בעיניי אחרים, הוא חי בתחושת כישלון וזה פיספוס ועצוב בעיניי. יכולה לשתף, שכל מה שהשגתי בחיי הוא הצלחה בעיניי, מכיוון שעשיתי הכל לבד. אם זה קצת או הרבה, אם זו הצלחה או כישלון? אמא שלי למשל מרחמת עלי. ההפסד הוא שלה. כל אדם יכול לבחור את דרכו ולקחת עליה אחריות ולהיות מאושר ממה שיש לו .וגם לבחור לראות הצלחות או כשלונות זו בחירה של כל אדם באשר הוא. לדעתי, מה שלפעמים עומד לאנשים לרועץ זאת ה"השוואתיות". לדעתי ,כולנו שווים אבל אין מה להשוות, כי כולנו שונים ,ובכל אדם יש את הייחודיות שלו .
בכולנו יש משהו מהחסידות , גם האיש השמן אינו שומר מצוות ובכל זאת מקומו ליד הבעל שם טוב.
נכון השוואתיות זה הקלף שמוציא אותנו משיווי משקלנו. שמת את האצבע על הנקודה.
ובהשוואתיות התכוונתי גם להשוואתיות פנימית, השוואה בין מה שחלמנו להשיג לבין מה שהשגנו, לפעמים הללו אינם עולים בקנה אחד, ולדעתי ההצלחה הכי גדולה ,היא, להבין שהחלום הוא שיצר את התנועה ,והמציאות ,היא, צעד ענק לכיוון ההתגשמות. כל פיסה של התגשמות היא הצלחה בפני עצמה, והעתיד שנמצא בעתיד ,ימשיך להניב תוצאות מופלאות אם נמשיך לייצר חלומות.
אנחנו הרי הקוטלים האכזרים מכל. על עצמי גיליתי שאני מחשיבה את עצמי פחות ממה שאחרים מחשיבים .
עכשיו ראיתי דרך האוטבוס איזה חברה שהתעללה בי בילדות ומיד התכווצתי . בחיים נטולי השוואות הייתי מתרחבת.
אז יש כאן עבודה פנימית קודם כל ובטח שצריך לחלום.
היא התעללה בך בילדות כי איפשרת לה, היום אני בטוחה שלא היית מאפשרת לה להתקרב אלייך מתוך בית ספר החיים בו למדת. כך שבעצם את יכולה להרשות לעצמך להתרחב כמה שרק תרצי כי היא סתם ילדה קטנה שחזקה על קטנות. אם תמדדי את מסלול חייך מאז באופן של הצלחות תביני שאת כבר לא צריכה להתכווץ היום אלא דווקא היא.
(מחשבי העלים את שמי).
צודקת , אבל פתאום חזרתי להיות ההיא. כל אחד וניסיונותיו. תודה על החיזוק.
היי אביטל,
אני מסכימה איתך לגמרי. אני מאוד מכבדת את ההצלחות שלי ומנסה ללמוד מכשלונותיי. אבל לפעמים החברה מצליחה להשפיע עליי.
ביקורת על דרך החיים שלי, הבחירות שלי וכו" יכולות לעצבן אותי לעיתים קרובות ולפעמים אני מנסה לעשות את "הדבר הנכון", כי אין לי כוח להתמודד עם כל השאר. למזלי, אני מצליחה להתפכח מהר מאוד כשאני קולטת שזה פשוט לא אני.
בכל מקרה, תודה על הפוסט הזה. שמחתי לקרוא.
שירי
שמחה שקראת והגבת.
אשרייך שאינך צריכה עוד תעודות… בלי ציניות.
לימודים אקדמאים הם שיעמום נוראי את לא חושבת?
זה רק בשביל שכר וכאלה .מעבר לזה יאק.
אני חושבת שגם לשכר זה מועיל. אבל אני אוהבת את זה. אני אוהבת ללמוד. לא יודעת למה? אולי מסגרת, אולי בגלל שידע זה כוח? ואולי בגלל שזה מאפשר לי לנגוע בכל מיני תחומים. נו, טוב, אולי זה גם טוב בשביל עבודה, תלוי לאיזו עבודה.
לימודים אקדמאים זה הדבר הכי מאכזב שיש. כל היום את מגישה עבודות שהמרצה לא בדיוק מבין למה הוא נתן לך.
רוב השעורים פרונטאלים וחסרי דמיון.
בכס .
אלי כי אני אוהבת שיש שדה להתנסויות.
אני יותר מידי אוהבת את הדבר עצמו ולא את התתי נושאים ששכחתי איך שגמרתי את שהותי במוסד.
תעודות – התכוונתי הישגים, הצלחות, כדי לטפוח לעצמך על הכתף…וכו".
צריכה לבנה , אבל משתדלת לא להתמכר.
בגיל של שירי גם אני הייתי נואשת לזה וכמה שאתה יותר נואש ככה זה יותר בורח. מין חוק מרפי כזה.
או שכמו שאומרים בחסידות ה" לא אוהב את אלה שלא נלחמים ( לפחות) ביאוש שלהם ובגאווה שלהם ובשניהם לקיתי ב"ה ואני עובדת על להגמל.
אולי באמת חטאת לסיפור? נשמע שהבחור הזה לא היה מבריק במיוחד.
עד כמה שאני רואה, הישגים (בכל תחום, גם זה הרוחני) הם הסיבה היחידה לתחושת שמחה של בני אדם.
את מוזמנת להעמיק בחשיבה על זה אתי ב"איזה אושר!" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2425&blogID=182
לא זה הסיפור. האיכר היה שמן ושובע ואפילו לא מברך . בעברו ראה איך שורפים בן עירה שלו שהיה רזה מאד ולכן החליט שכשזה יקרה לו יהיה ללגויים המון חומר בערה. כי אותו רזה נשרף במהירות וכאילו לא היה במותו מספיק קידוש השם.
כלומר היה אבל הוא רצה לקדש בגדול.
אני חושבת שדווקא בתמימות יש יופי .
אקרא את שלך בהמשך היום.
בלי נדר.
אביטל, אני חושבת שאם אנחנו מוצאים את הנקודה הקטנה שלנו, שבה אנחנו מסופקים, באמת לתארים אין משמעות.
ואגב, אני אוהבת ללמוד, הכי נהניתי מהתואר הראשון באונ" תל אביב בהיסטוריה כללית, את התואר השני הפסקתי ואולי אוכל להמשיך בשנה הבאה.
רוב הקורסים היו מעניינים. ולפעמים הלימודים הם גם מכשיר לעשות איתו משהו שאוהבים, וזה אפילו יותר חשוב.
אבל אני משתדלת לא למדוד אנשים על פי תארים, כי הרבה פעמים באמת מוצאים קורלציה הפוכה בין אינטליגנציה לתואר רשמי, שלא לדבר על אנושיות.
גם אני למדתי לתואר ראשון היסטוריה כללית ואהבתי כל רגע ורוב המרצים שלי היו מעניינים. גם אני הפסקתי את התואר השני באמצע כי לא היה בו שום טעם – חזרה על התואר הראשון.
אוי למי שמודד אנשים לפי הדברים האלה למרות שקשה להיות מחוסנים מזה לחלוטין.
יש כנראה פער בין איך אנחנו מרגישים עם עצמנו לבין איך תופסים אותנו. גם איזו תחושת חוסר סיפוק שיכולה להיות יצירתית ויכולה להרוס. חיים במטוטלת. צריך להשתדל שזו תהיה המטוטלת שלנו – לא של אחרים.
אני המשכתי לתואר שני במדעי הדתות.
לא בטוחה למה אמשיך בשנה הבאה, אבל זה יהיה בכיוונים האלה. כי להמשיך לתואר שני בלימודי חינוך מיוחד פחות מעניין לי. למרות שכולם מייעצים לי להיות "פרקטית". ואני מסכימה איתך שהסיפוק הוא אישי. ישנם תחומים שאני כל כך מתוסבכת, וכל כך שמחה לרדת על עצמי, דווקא אני שיש לי כל כך הרבה אמפטיה לאנשים אין לי טיפת אמפתיה לעצמי. אז אני מנסה ללמד את עצמי. זה קשה. אבל מה שמרגיע אותי זו דווקא העבודה שלי, שאני מאוד אוהבת אותה.
היום יצאתי בהיי מהעבודה, כמה אנשים יוצאים בהיי מיום עבודה? לכן אני טוענת שצריך ראשית למצוא את הנקודה המתאימה לכל אחד, כי מהנקודה הזאת התארים ממש לא חשובים, ואם אתה לומד זה באמת רק מסקרנות או עניין ולא כי אתה צריך להוכיח משהו למישהו.
בתואר שני שיחק לי המזל ללמוד חינוך יהודי שזה מבחינתי פראקטי . היתרון בתואר הזה שיש המון נקודות שאפשר לקחת מפילוסופיה, היסטוריה, יהדות זמננו, מחשבת ישראל, אומנות ומה לא –
לפני כמה זמן דיברה אתי חברה לעבודה ואמרה "אבל באמת שאת יכולה להיות גאה בעצמך" . אחר כך חשבתי – לעזאזל איתך (=עם עצמי)- 3 שנים את מקימה את הפרויקט הזה ולרגע לא עצרת להגיד – "וואלה – אני גאה בעצמי!"
אני חושבת שנשים מחונכות להיות לא מסופקות בעצמן. לגברים אין בעיה לפאר את עצמם. אנחנו תמיד מתנצלות. מוטרדות.
לי לקח חצי חיים להבין שמה שמודדים כהצלחה לא תמיד מתאים לי. שיש כל מיני הצלחות ושתמיד תהיה תחושה שיש עוד.
כן, גם אני מודדת הצלחה בדרכי שלי, ועדיין מוצאת שמתנצלת, לםעמים נגעלת מההתנצלויות שלי, אולי זה באמת חינוך. כנראה שזה גם התסביכים שלי.
בבית הספרדי שגדלתי אישה נחשבה נותנת שירותים, וצריכה לעמוד מאחורי הגבר. אף פעמ לא מקדימה, אני מגדלת את ילדי כבר תשע שנים לבד, אבל נפשית כנראה שאני עדיין לא לוקחת את המקום שלי.
זה אצל נשים בכלל יודית – אני רואה את זה אצלי למרות שבאתי מבית של אימא קרייריסטית ומשכילה ואני רואה את זה בכל מקום.
פעם שמעתי מישהי מגלי צה"ל שסיפרה על ההבדל בין נשים לגברים:
היא מבקשת מומחה מהאקדמיה שיאיר את עיני המאזינים. מתקשרת לאישה – ההיא אומרת לה שזה לא בדיוק תחום ההתמחות שלהו מתנצלת. כדאי לפנות למשהו שמבין בזה.
מתקשרת לגבר – אפילו שהוא האחרון ברשימה והכי רחוק מהנושא המקורי שאפשר להעלות על הדעת – מיד הוא מסכים!
נו, מה תגידי?
אני אומרת שאנחנו רחוקות רחוקות משיוויון עדיין..
היה לי מעניין לקרוא יודית ומיכל. אני אהבתי ללמוד כתיבה בבית אריאלה שם באמת נהניתי ,אני אוהבת שיעורים ודרשות .
אני לא מספיק מאותגרת מלימודים אקדמאים ואם אמשיך פעם זה כי צריך.
נראה לי שאנחנו שבויים בכלוב כזה ובא לי להתנער ממנו.
ולמה לא לפרגן לי( אני לעצמי) שיש לי 4 ילדים ?שהם לא מפריעים בכיתה ? שנחמד לזולת במחיצתם ןכ"ו כמי שעוסקת בחינוך זה לא כזה שכיח.
שכחנו באמת להתגאות בדברים החשובים .
זה נראה לי באמת חיקוי גברי , זול ועליו אני מתקוממת.
מצד אחד תוכנת רשימת "ההשגים" עדין
מוטבעתבי ומצד שני מאסתי בה ואני רוצה משהו אחר.
השם יעזור לי מול הכפילות הבלתי אפשרית הזאת.