קרא משורר, פסיכותרפיסט, אמן פלסטי
מתוך ספרי הראשון "זמן הים וזמן היבשה" הוצאת שוקן 1970
זְמַן הַיָּם וּזְמַן הַיַּבָּשָׁה
כָּל-כָּךְ כָּמַס עִמּוֹ
וְלֹא גָּלָה אָזְנִי
כִּי שָׁב מִגְּלִיל הַיָּם
חָלִיל בִּמְעִילוֹ
וּמַלְאָכִים בַּחֲלִילוֹ
וּבְבֹקֶר יוֹם רְבִיעִי – קָם וּבָא בַּיָּם.
שְׁלֹשָׁה לֵילוֹת נִגְּנוּ מַלְאָכָיו
חָגְגוּ חֲגִיגוֹת מִתְמַשְּׁכוֹת
יוֹתֵר מִן הַזְּמַן הַמָּדוּד
בְּשָׂבְכֵי שִׂיחֵי יָם
בַּחֲלַל מַיִם כְּעֵין זְמָרַגְדְּ טָהוֹר
וּבְבֹקֶר יוֹם רְבִיעִי- קָם וּבָא בַּיָּם.
הַכֹּל הָיָה פּוֹנֶה לְצַד אַחֵר
לוּ בִּשְׁלֹשֶׁת לֵילֵי הֶחָג
הָיָה בַּחֲלִילוֹ קוֹל פִּכְפּוּךְ גְּשָׁמִים כְּבֵדִים וּמְתוּקִים בַּמַּרְזֵב
אוֹ קוֹל צְמִיחַת הַשָּׂדֶה וְלִבְלוּב הַיַּעַר
אוֹ קוֹל תְּנוּעַת הֶעָפָר בְּעָמְקוֹ
כִּי אָז בְּבֹקֶר יוֹם רְבִיעִי – לֹא קָם וּבָא בַּיָּם.
לוּ בִּשְׁלֹשֶׁת לֵילֵי הֶחָג
הָיָה שׁוֹמֵעַ קוֹל אַשְׁמוּרוֹת לֵילֵי יַבָּשָׁה
בְּאַשְׁמֹרֶת רִאשׁוֹנָה חֲמוֹר נוֹעֵר
בְּאַשְׁמֹרֶת שְׁנִיָּה כְּלָבִים צוֹעֲקִים
בְּאַשְׁמֹרֶת שְׁלִישִׁית אָדָם מְסַפֵּר עִם אִשְׁתּוֹ וּמֵנִיחַ רֹאשׁוֹ בְּחֵיקָהּ
כִּי אָז בְּבֹקֶר יוֹם רְבִיעִי – לֹא קָם וּבָא בַּיָּם.
מתנגן. כצפוי, איננו מתפרש לקריאה ראשונה. אבל יש שיטה. למדתיה ממנחם בן. מקווה כי עובדה זו איננה מן המקלקלות את השורה. תביען בין השורות, מתוך המילם. על בסיס זה כבר יכולה לצמוח הבנה.
ואלי המדובר במשורר שחילל וחגג ושר שלשה ימים – אך אחר כך קם והתאבד: שלו הניח ראשו לפחות יכול היה להניח בחיקה את ראשו (ולא היה חסר – או נכזב-אהבה), לא היה בא בים.
אגב, אינך מבקר.
להערכתי בתקופה שהספר נכתב – שולי גיל ההתבגרות -הבחירה בשירה ובמלכותו של היפה נתפסה כסוג של התאבדות. התכתבתי עם עם בודלר ועם וולך. עם הזמןהתפיסה הזאת עברה תמורה קיצונית.
הבחירה בשירה הפכה לבחירה בחיים הנכונים, האותנטיים.
מענין. ואולי תזכירני מה מקור האסוציאציה המקשקשת לי בראש, להיות אבוד לחיים, להתמסר רק ליופי, לתבוע בים היופי (זה בשירך, אבל). אם כן, לא רחקתי מפיתרון התעלומה שהשיר מהווה – לפחות לקריאה ראשונה.
אני מבין שאתה אומר שהדובר בשיר פחד להתמסר לכתיבה, לכתיבת שירים כל-vocation, שליחות, אך אחר כך "הבחירה בשירה הפכה לבחירה בחיים הנכונים, האותנטיים".
נכון?
השיר יש לו הרבה פנים.
השיר מתנגן, יש בו קצב והדהוד. התחושה שלי שהוא הולך לים כדי לא לחזור יותר לשום מקום, והמאורעות ככה התגלגלו שאין לו דרך אחרת.
כמו מיתולוגיה.
חָלִיל בִּמְעִילוֹ וּמַלְאָכִים בַּחֲלִילוֹ – נורא מצא חן בעיני.
אפשר, איציק, לקרוא אותו גם כאגדה או מיתוס. בכיון הזה הלכה חנה טואיג להלן. אבל השיר טעון מאוד אינטרטקסטואלית ויש בו כמה וכמה מגמות תוכן. הגודש הפנימי הזה עם המצלול הופכים אתו למעין מוסיקה, המיוצגת טוב בשורה שבחרת.
עדין כמו צלילי חליל יער
המסתירים שאגת מעמקים
היה נחמד לראות אותך אתמול בפאנל
מוטי, מצטרפת לאיריס – הפאנל אתמול היה מרתק, וגם השיר הפורנוגרפי שלך המשיך להדהד אחר כך… 🙂
למה שלא תעלה אותו לכאן?
תודה שירה. חבל שלא באת להגיד שלום.
אביא את השיר בקרוב.
תודה איריס: שאגת החליל. יש דבר כזה, בעיקר בחליל הזן בודהיסטי. הנגנים הזן בודהיסטים משמיעים צליל
קיומי די מפחיד. הם מנגנים את המרחב הקוסמי.
אשר לפאנל, חבל שלא באת להראות את עצמך. בינתיים אינני יודע איך את נראית, למרות שיש לנו כבר כמה אהבות משותפות.
מקווה שאהבת את דבריי.
מוטי, השיר מנגן בצלילים קדומים מנגינות ענוגות אורפאיות כמעט של ארוס ומוות.
גליל הים ממחוזו הערפלי של א.א.פו מהדהד עוד משירך הקודם, והשפה היהודית משתלבת במוסיקה העולמית הזו.
"אדם מספר עם אשתו" אהבה שאין כמוה בשפת התלמוד. ואת האהבה הזו בולע הים. שיר נפלא.
ולי זה הזכיר את אורפאוס והחלילן מהמלין ואת כוחה המאגי של השירה המוסיקה והאמנות בכלל, אשרי האמן שזכה שמלאכים יהיו בשירתו ומלאכים ילוו אותה, וששירתו תהלך קסם על האדם והעולם.שיר מקסים ,מוטי, אהבתי מאוד
חנה, אני רואה שנפשך נפתחה אל השיר. אכן גם החלילן מהמלין מצוי כאן. שילוב של אורפאוס והחלילן מהמלין כפי שכתבת. אורפאוס מנסה לגבור על המוות ואילו החלילן מהמלין כמו מפתה אל המוות. תודות וברכת שבוע טוב
משה, ידעתי שאפשר לסמוך עליך שתחוש במרקם האינטרטקסטואלי הסבוך של השיר.
וגם בשילוב הזרמים של ארוס ומוות השכיחים כל כך בשיריך. הרבה תודה
תמיד אהבתי את השיר הזה. אני חושבת שדרכו הכרתי אותך. אבל עכשו אני שמה לב לדברים אחרים: עכשו מעניין אותי מה מציל את החיים?! ואיזו הפתעה הציטוט מאבותינו!
סבינה, נדבר בחג, כשניפגש בגינוסר, על פגישותינו הראשונות. נראה לי מעניין לחשוב על ההתחלות של דברים אחרי שכבר התפתחו וצברו משך התקיימות.תודה ושבוע טוב וד"ש לכולם
מוטי, התחושה הקסומה והמכושפת מהלכת על השיר, ואיזה איום או ערגה כמוסה מהלכים מתחת. הזכיר לי במשהו את השיר הקודם שפרסמת, נדמה לי שמאותו ספר. וגם אז היה ים וגם אז איזו מוסיקה וגם אז ערגה בגליל ים.
מירה, את צודקת מאוד.בין השירים "מקרה הילד" וזה , הלקוחים מאותו ספר, יש זיקה עזה. הם נוגעים בסוגיות נפשיות וקיומיות דומות אבל מהבטים אחרים קצת.
חווית אותו נכון, להערכתי, ובפתיחות חוויתית עמוקה שהיא כה טבעית לך. תודה
שלום מוטי
שמחתי לפגש אותך.נהנתי ולמדתי מדבריך, אם כי אני מוכרח להודות שלפי תחושתי הפאנל לא התרומם. לא באשמת המשתתפים אלא היה משהו עייף בהנחיה המהוססת של יצחק לבני.
השיר קסום בעיני אבל למען היושר אני חייב לומר שלולא הרמזים שפזרת לאורך התגובות לא הייתי מבין אותו.
שבוע טוב
גיורא
תודה גיורא. שמחתי להכיר אותך בראייה. לבני היה אטי מכרגיל.
השיר אכן סתום, וחשבתי על זה. היום לא הייתי כותב כך, והדבר מצער אותי. שירה סתומה המתקרבת למוסיקה שאפשר להבין אותה ברגש ובחושים ובאינטואיציה, ולא בשכל הישר, היא סוגה חשובה מאוד. היתה בי הבנת שירה
חדשה ונועזת באותם ימים, פרי המפגש שלי עם יונה וולך.
מאוד יפה ועצוב
לוקח אותי אל הימור תלוי סימנים
על החיים והמוות. וגם אל ניכורו של העולם.
מאוד יפה הביטוי "בא בים"
תודה סמדר. אני מתכנן להיפגש איתך כדי לראות את יצירותייך LIVE. מקווה שתעתרי למשאלתי.
אני מוחמאת מאוד, מוטי
עבודותי דיגיטליות
ולמעט בדיקה מידי פעם באמצעות
הדפסה אין הן עדיין חומר ממשי.
מוטי, המסתורין והכישוף דומיננטים מאד בשיר, וזה מוסיף לתחושת היופי האפל והעמוק של הכמיהה לקץ. אני גם מוצא זיקה חזקה בין שיר זה לבין "מקרה הילד". מאד מעניין המהפך שעברה השירה שלך (בכל הנוגע לתפיסה ולכמיהה האפלה הזאת) בין "זמן הים וזמן היבשה" (לפחות ממה שקראתי) לבין שירי "הו קירי יקירי" ו"שיר הלב". האם יתכן ששירי "מילאנו" הם קו פרשת המים?
תודה מריו. יש בספר הזה כיסופי יופי וכיסופי מוות שהיום, ממרחק גדול, ממש הדהימו אותי.
מוטי, אני לא מספיק להגיב וכבר נעלם השיר מן החלון של בננות. איזה שיר יפהפה! ואיזה ספר נפלא הוא "זמן הים וזמן היבשה". בדומה ל"ברזים ערופי שפתיים" של אבידן, "מרגוט" של דליה הרץ, "ארבע עשר שירים" של ישראל פנקס, "אהבה תפוח זהב" של דליה רביקוביץ, בשבילי ובשביל חבריי הספר הזה הוא ספר מכונן באהבת השירה העברית-ישראלית. אני מכיר היטב קבצים אחרים שלך וגם את המבחר, אני מתכוון בעיקר ל"ציפור: שירים", "חלון: שירים", "מילאנו", "עין", אני כמובן מאוד אוהב, אבל שום דבר לא יכול להחליף משהו שנחקק בך כשהתחלת לקרוא שירה והתאהבת באופן טוטאלי במחלה הזאת שנקראת ספרות. הלוואי שהיית מפרסם עוד שירים מן הספר הנפלא הזה ובעיקר את השיר המצמרר "לשוב רגלי אל הכפר המוריק". משהו מן השפה הטבעית, אבל לא הדיבורית היומיומית המחולטרת, אבד לנו מאז אותם ספרי שירה. רני.
רני, אתה מתאר לך בוודאי עד כמה התגובה הזאת משמחת את לבי.
לו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו…." השיר נמצא על אותם ה"אקורדים" של הדרשה הידועה מהגדת פסח. כך ניתן וזו הדרך היחידה לקרוא את השיר הזה, שיותר מכפי שהוא בא לספר, הוא בא במידה רבה להשמיע את צלילי הניגון, והצד של החליל הוא המשמעותי יותר, כל השאר אמורפי ומופשט.