תקנתם של העצמי והיצירתיות

תקנתם של העצמי והיצירתיות

חווית העצמי של אחת המטופלות שלי היתה פגועה במיוחד. כשהגיעה אליי תיארה את העצמי שלה בדימוי  קודר וכואב מאוד: עובר מת בצנצנת פורמלין.  היא הבינה דימוי זה  כהעדר כל יכולת ליצירה עצמית. כבר מלאו לה 60 ולמרות שעשתה בחייה לא מעט – תפשה את עצמה כמי שלא עשתה דבר. היא לא מימשה את כשרונותיה ולא יצרה את חייה בחירות סבירה. תחת זאת רק הסתגלה במאמצים לדרישות המציאות, לאוטומטים של ההתקיימות. היא חשבה שהולם אותה להיות סופרת ואומנית פלאסטית, אבל התקשתה מאוד ליצור דבר זה או אחר בשני התחומים. שיחותינו ניסו לסייע בידיה בעיקר בתחום היצירה המילולית, מכיוון שהיתה בקיאה מאד בספרות והרבתה לקרא.

הקושי הראשוני במימוש רצונה לכתוב נבע מאי יכולתה לפנות את עצמה  מעיסוקיה היומיומיים הרבים כדי להתכנס ולהתרכז. היומיום עבר עליה במילוין של משימות רבות שלקחה על עצמה ושתמיד נראה היה כי היא עומדת לטבוע בהן. משימות אלה היו בעיקרן צרכיהם של בני משפחתה – הוריה הקשישים בבית האבות, בעלה, בניה ונכדיה. נראה היה שכל עול המשפחה נופל עליה בלי שהיא מתגוננת מפניו. להפך, היא השתמשה בעיסוק בצרכיהם של כולם כדי להימלט מעצמה. כשהצעתי לה להתחיל בהתכנסות בינה לבין עצמה בעזרת מדיטציה, טענה שבעלה יתנגד לכך שתסתגר בחדר שדלתו נעולה, ולא תהיה זמינה לו אפילו לזמן מה. אבל עד מהרה התברר כי הבעל העריץ והתובעני עונה לצרכיה הנפשיים למרות תלונותיה כלפיו. הקשר ביניהם קיבל צורה של חיבוק דוב סימביוטי. בעלה התייחס אליה בלי הפוגה בדרכים רבות ומגוונות, והדבר הלם את צרכיה בקשר הדוק במיוחד  – בכך שתהיה כל עולמו של זולת כלשהו.

אחרי דיונים ממושכים נוצרה דיפרנציאציה סבירה בינה לבעלה, והתברר מקור הצורך שלה להיות מעין אמא תרזה במשרה מלאה לכל בני משפחתה וגם לנזקקים אחרים שנקרו על דרכה. התברר כי הצורך הכפייתי שלה לטפל בזולת נובע מאשמה כבידה מודעת ולא מודעת כלפי אמא. בילדותה של המטופלת אושפזה אמה לתקופות ארוכות במוסדות פסיכיאטריים והמטופלת ראתה את עצמה כאחראית להתקפי החולי הנפשי בהם לקתה. מכך השתרשה אצלה הנטייה לקחת על עצמה אחריות יתירה לצרכיהם של אחרים ולהתמסר לשלומם ולרווחתם בלי להותיר שום זמן לצרכיה.

בעקבות שיחותנו היא הצליחה לפנות לעצמה זמן. בפנאי שהעניקה לעצמה היא חזרה למלאכת התרגום בה כבר עסקה בעבר והתחילה בכתיבתם של שני סיפורים שאני הייתי הנמען הראשי שלהם. בתרגום התקדמה והלכה ואף קשרה קשר עם הוצאה לפרסומו. ואילו הסיפורים התמהמהו והלכו והמשכנו לשוחח על המחסומים ליצירתיותה. בין השאר גם חשבנו על הסיבה לכך שקל לה יחסית לתרגם. תרגום הוא מלאכה יצירתית מאוד אבל היא נשענת על נקודת הראות של הסופר שאת יצירתו היא מתרגמת. העצמי האמיתי הוא נקודת ראות סובייקטיבית, פרטית, וזהו הדבר שנחבל אצלה. לכתוב טקסט משל עצמה פירושו היה לדבר כסובייקט ראוי ובעיני עצמה היא הייתה סובייקט פסול והרסני. תפיסה עצמית זאת חוזקה על ידי האם גם על ידי ביקורת נוקבת ומעליבה מאוד שהיתה מטיחה בה מילדותה עד בגרותה. יתר על כן , כינון עצמה כנקודת ראות פירושו הלא מודע היה מאבק מסוכן בנקודת הראות של אמה, התקפה על אם שהייתה בעיניה חזקה מאוד וחלשה מאוד בו בזמן.

דיונים אלה הביאו לכך שלדבריה הסיפורים נכתבו והלכו אף שעד כה טרם הגישה לי אותם. והנה בעוד אנו משוחחים על יצירתיותה הספרותית התרחש אירוע מעניין מאוד הנוגע ליכולתה ליצור בתחום הפלאסטי.

היא בקרה עם ידידה שחיפשה דירה  בשכונת מגוריה, אצל קשישה שהציעה את ביתה למכירה. הביקור לא הביא לתוצאה המיוחלת, אך במהלכו התברר כי הקשישה היא ציירת והדבר הותיר את רישומו על המטופלת. כחודשיים אחרי הביקור  הוציאו הרבה מתכולתו של הבית לתוך מכולה גדולה, ובלב המטופלת  התעורר חשש שבעלת הבית הלכה לעולמה. אחרי היסוסים מסוימים הא נכנסה לתוך המכולה וחקרה  את המצאי שבבטנה. נגלו לה שם שלושה בדים לציור, שעל אחד מהם היה ציור שמן שלא הושלם. היא לקחה לעצמה  בדים אלה מתוך החלטה נחושה לצייר עליהם, ואף התכוונה להשלים את הציור הלא גמור. נראה היה שעיבוד חרדותיה של המטופלת מפני הרסנותה כלפי אמה, איפשר לה להגיב על מות הציירת לא בתחושה של אשמה משתקת כי אם בפעולת תיקון: היא תמשיך כביכול את מפעלה. העדר האם הפך מסיבה לאבל מרפה ידיים למנוע ליצירה. מות האם הפך לרגע הלידה של הבת, ולא היה עוד צורך שהבת תמות יחד אתה באורח סמלי כלשהו. המטופלת הזאת חוותה את עצמה כמתה , כעובר מת, מפני שנשאה בתוכה אם מתה. כל אישפוז של האם היה בעצם מעין מוות  של האם, שהמית משהו בנפשה של הילדה.

למרבית הפליאה סיפורה של המטופלת דומה להפליא לסיפורה של רות קז'ר, שהביאה הפסיכואנליטיקאית הבריטית הנודעת מלאני קליין  במאמרה " מצבי חרדה ילדותיים" מ- 1929.  היא דנה במאמר בחרדות של ילדים קטנים מפני הסאדיזם הגולמני הפועל בדמיונם. לדעתה החרדה מהרס האם על ידי מתקפה של דמיונות סאדיסטיים היא המקור לחרדה העמוקה ביותר של ילדים. בדמיונם, מתקפה זאת עלולה להביא לאבדן האם או לנקמה אכזרית מצדה, שתי תוצאות שהן מפחידות בשווה.הדחקת  הדמיונות ההרסניים והדמיונות על תוצאותיהם עלולה ליצור בנפש אזור ריק – אזור האם הנעדרת או המתה.  אזור כזה היה בנפשה של רות קז'ר.

רות קז'ר היתה מתלוננת עוד ועוד על חור ריק המצוי בנפשה. היא לא מצאה לה מנוח  למרות שהייתה מוקפת מותרות מסוגים שונים. בין המותרות האלה היו הרבה ציורים נהדרים שצייר אחי בעלה, שהיו תלויים על קירות ביתה היפה והמושקע. אחד מהציורים האלה ניתן לה בהשאלה בלבד, ויום אחד בא הצייר ולקח אותו כשהוא מותיר על הקיר חלל ריק. רות קז'ר זיהתה את החלל הזה  עם החלל הריק פנימי שהעכיר את חייה. אך אחרי תקופה קצרה של אבל על העדרו של הציור החליטה להפתעת בעלה, לצייר בעצמה בחלל שעל הקיר. היא רכשה אותם צבעים שאחי בעלה נהג להשתמש בהם, וציירה על הקיר את הזמרת הכושית ג'וזפין בייקר, יושבת ערומה על ספה כשהיא מתבוננת בכד. כד הוא בעיקרו ובהכרח בלתי נמנע מיכלו של חלל ריק. אחי בעלה,הצייר, לא האמין למראה עיניו: לדעתו רק צייר מיומן יכול היה לצייר ציור כזה. מכאן ואילך הפכה רות קז'ר לציירת טובה מאוד. מסתבר, שברגע מסוים של הבשלה נפשית יכלה רות קז'ר להשתמש בהעדר האם, שהיה בתוכה מעין חור, כמנוע  ליצירה עצמית ולציור. דבר דומה קרה בעצם  למטופלת שלי בעקבות שיחותינו. האם המתה ההרוסה וההורסת שנשאה בתוכה כל חייה, הפכה לפתע מקור ליצירה. התאפשר לה להתגבר על העדרה ועל השנאה כלפיה על ידי תיקון עצמי באמצעות היצירה ולא רק על ידי התמסרות משתעבדת לצרכי הזולת. כך גם, כמדומה, מכינה עצמה מטופלת למותה הממשי והסופי הקרב של אמה.  למרות כל שגעונותיה כבר עברה אשה זאת את גיל ה-90, וכעת קצה מתקרב והולך בבית אבות סיעודי מפואר.