ביום ה" האחרון נחגג בבית ביאליק תרגומה של מאיה בז"רו לארבעה הקוורטטים של אליוט. אני מביא כאן תקציר של מאמרי על צד מסוים בקוורטטים, שעשיתי בו שימוש בדבריי באירוע.

          ת. ס.  אליוט  הארי וקרישנה*

   על זיקתם של "ארבעה הקוורטטים" לבהגאווד גיטה 

ת. ס.אליוט, המשורר האנגלי הנודע, חקר את הזרמים הרוחניים של המזרח הרחוק במסגרת ההכנות לעבודת הדוקטורט שלו. בשירתו הוא נזקק לזרמים אלה כנוסחים של  ישועה למצוקתה הרוחנית של התרבות המערבית כולה.  ב"ארבעה הקוורטטים" מתייחס אליוט בהרחבה מיוחדת לבהגאווד גיטה.

הבהאהאגווד גיטה (שירת המבורך) היא הספר השישי במהאבהארטה, האפוס ההינדואיסטי אדיר הממדים. קרישנה משמיע שיר זה באוזניו של ארג"ונה בשדה הקרב, כי ארג"ונה נוכח לדעת שליבו אינו נותן לו  להילחם בדודניו. קרישנה "מטפל" בארג"ונה כדי להכשיר את לבו למלחמה הקדושה – מלחמת בני האור בבני החושך – שהוטלה עליו, והוא מלמד אותו כיצד  להשיג מדרגה רוחנית על ידי פעולה בחיים ולא על ידי התבודדות ביערות. הוא מלמד אותו את עיקרי היוגה.

את "ארבעה הקוורטטים"  התכוון אליוט, לפי הערכתי, לכתוב כספר קודש, על ידי סיכום ספרות החוכמה של המזרח והמערב. בין השאר  הוא מאזכר בהם  בהרחבה את הגיטה. אחרי שבפרק השני של הקוורטט  השלישי הוא מקונן על הזמן  המצטבר  כגיבוב של פסולת : "אין קץ, אלא רק תוספת: העוללות/ של עוד ועוד ימים ושעות,/ כשהרגש מקבל עליו את כל שנות/ האי-רגש של חיים בין שברי/ מה שסמכנו עליו יותר מכל – / ולכן הראוי ביותר לוותר עליו."(1. ע" 33 .) הזמן מצטייר בפרק זה כמחוללם של מות הגוף ומות הנפש אשר גילתה את כל מחסורה. אך בפרק השלישי הזמן מוצג מזווית גרועה עוד יותר – כמקום בו האני עצמו הוא נעדר תמידי בגלל השפעותיו המקריות של הזמן: "עת תצא הרכבת לדרך….שוב אינכם האנשים שיצאו מאותה תחנה/ או שיגיעו לתחנה סופית כלשהי",  ובהמשך: "אתם הסבורים שהנכם מפליגים אינכם מי שראו את הנמל/ רוחֵק, או מי שינחתו על החוף."   מנגד לארעיות הרעה של הנפש, מנגד לסבל הנובע ממיתותיה השונות בזמן, מציב אליוט, ברוח הבהאגווד גיטה, את הנצחיות כאורו  של קרישנה. רק ההתכוונות אליו יש בה כדי להציל את האדם מהארעיות ומהמקריות  והיא המקנה לנפשו אחדות קבועה. אין בידינו הכלים לפסוק האם אומנם האמין אליוט בקרישנה כפי שמאמין בו הינדואיסט אדוק. סביר  להניח כי ראה בו את אחת הצורות של אלוהות התובעת משמעת אתית עליונה, שישוע הנוצרי גם הוא אחד מצורותיה. מכל מקום, במיתולוגיות שלהם, קרישנה וישוע  הם שניהם צורות אנושיות של האלוהי . ייתכן שאליוט סבר, כמו וויליאם בליק, כי כל הדתות אחת הן.

כך מנסח אליוט בפרק השלישי את תמצית בשורתו של קרישנה: ""כל ספירה/ מספירות ההוויה שדעתו של אדם עשויה/ להתכוון אליה בשעת מותו" – היא הפעולה היחידה/ (ושעת המוות היא בכל רגע ורגע)/ שתישא פרי בחיי זולתו: וראו אל תתכוונו לפרי הפעולה."

במשפטים  אלה מצרף אליוט בדחיסה  כמה וכמה עניינים המצויים בדברי קרישנה בבהגאווד גיטה בפירוט רב. אפשר למצוא בהם, בראש ובראשונה, כמה משפטים מהפרק השמיני  של הגיטה: "כל הוויה אשר האדם זוכר בקץ חייו, בנטשו את הגוף ובהישנות מהותו, להוויה הזאת הוא יגיע תמיד, הו ארג"ונה…בהיות נפשך ובינתך שקועות בי, אלי אכן תבוא, אין ספק… האיש אשר כך ייטוש את גופו, הוא אשר יגיע אל העליון בעל-האישיות, אל האלוהי… בהגיען אלי, אין הנשמות  הדגולות פוגשות עוד לידות, משכן הסבל והארעיות." קרישנה מציע עצמו בדברים אלה כמפלט ממעגלי הסמסרה – מהמיתות החוזרות ונשנות ומהלידות-מחדש לחיים ארציים. אגב, משמעה המילולי של המילה סמסרה הוא מסע, לכן לא ייפלא כלל, כי אליוט המבקש להראות בפרק השלישי  את חיי האדם מצדם הארעי ביותר, משתמש במטפורות של מסע ברכבת או הפלגה בים.

מכל מקום, אם נתבונן היטב בדברי קרישנה נראה, כי אין  בדבריו שום התייחסות לאי-רציפותו ולאי אחדותו של האני – לרעיון שהאני מת בחייו עוד ועוד, לכך שחוויית האני איננה אלא אשליה המכסה על שפעת אניים. לכאורה, הרעיון השזור בדברי אליוט מקורו דווקא בבודהיזם שהתשתית ההגותית שלו מציירת את העצמי כחסר מהות קבועה, או אצל היראקליטוס היווני הפרה-סוקרטי. עם זאת, גם בבהגאוואד גיטה מתוארים החיים הארציים  על דרך ההכללה, כמקומה של הארעיות,  ורעיון זה  בוודאי איננו זר למהאבהראטה, שהגיטא כלולה בו, גם אם איננו מנוסח במפורש . אם נזכור למשל את סיפורו של נאלה  מתוך "ספר היער", ספרה השלישי של המהאבהראטה, נמצא בו הדגמה מפוארת ומרתקת לאי הרציפות של האני, למטמורפוזות והגלגולים העוברים עליו בתקופת חיים אחת.

ההתכוונות לקרישנה, מנסח אליוט, היא הפעולה היחידה שתציל את האני ממותו המתמיד בתוך זרם הזמן המכלה ללא-הרף והיא הפעולה היחידה שתציל את זולתו. גם כאן אליוט נאמן  לרוח הבהגאווד גיטה, למרות שדבריה עוסקים בגאולת נפשו של היחיד יותר מאשר בדאגה להצלת  הזולת. שהרי בגיטה, מציע עצמו קרישנה לאדם כמופת לחיקוי. על כן חובה על האדם לפעול,  ועל כן כורח הוא, שכל פעולה מפעולותיו תהיה לפי מהותו של קרישנה. פניה של האלוהות נחלקים במטפיסיקה ההינדית לשלושה צדדים, וקרישנה הוא צורתו האנושית של וישנו שתכליתו לקיים את היקום מול הרסנותו של שיווה. לחקות את קרישנה פירושו לשמור על הבריאה מפני ההרסנות הגלומה בה

ולשמור על הדהרמה – על הסדר האתי

חידושה העיקרי של הבהאגאווד גיטה הוא חובת הפעולה המוטלת על האדם  – כל אדם צריך למלא את תפקידו הדהרמי, זה המוכתב לו על ידי חובתו האתית.  אך כדי שלא תישחת נפשו מהפעולה בחיים הארציים צריך האדם להימנע מהתייחסות לפירות של פעולתו (אצל אליוט: "וראו על תתכוונו לפרי הפעולה".) כך תהיה הפעילות מנחה לקרישנה. במושגינו היהודיים: הכל לשם שמיים בלבד. "הפירות  האסורים" הם כל מה שיעורר את האינטרסים האנוכיים המעוורים והמשחיתים – כל מה שיביא את האני לכלל להיטות ייצרית. אך, לעומת זאת, צריך האדם להתכוון אל המטרה הקונקרטית של  פעילתו בריכוז יוגי שלם. הנחייתו של קרישנה צריך בעצם לקוראה כך: "אל תשתוקק אל פירות הפעולה, כי אלה יסיחו את תודעתך מהפעולה". הנחיה זאת היא בעצם עיקר השיטה היוגית, הרואה בריכוז התודעה במושא אחד את המעשה התשתיתי.

מכל מקום, את תמצית חכמתם של "ארבעה הקוורטטים", אין אליוט מביא בלשונה של הגיטה אלא בניסוחים סינקרטיים המצרפים את חכמת היוגה של הגיטא עם חכמתו של אפלטון ועם האסטרטגיות של הדאואיזם והזן בודהיזם. הסינקרטיזם הזה הוא אליוטי לעילא ולעילא והוא יוצר את קולו המובהק ביותר: "…כדי להגיע שמה,/ להגיע למקום שהנך, להגיע ממקום שאינך,/ עליך ללכת בדרך שאין בה שכרון-חושים./ כדי להגיע למה שאינך יודע/ עליך ללכת  בדרך אי-הידיעה./ כדי שיהיה לך מה שאין לך/ עליך ללכת בדרך הויתור./ כדי להגיע למה שאינך/ עליך ללכת בדרך שבה אינך,/ ומה שאינך יודע הוא הדבר האחד שאתה יודע/ ומה ששלך הוא מה שאינו שלך/ והמקום בו הנך הוא המקום בו אינך. טקסט זה, גם אם יובן בצורה רופפת בלבד, מצלצל כמנגינה מהפנטת של חכמה עמוקה, הצוללת כאבן אל מעבר לשכל.

* המאמר נדפס במלואו במוסף לספרות של "הארץ" ובספרי "העצמי האמיתי ועצמי האמת".