מתוך "שירי תמיר" של דניאל כסיף (הקיבוץ המאוחד 2007)
אִלֵּם
אִלֶּמֶת הִיא נַפְשְׁךָ
כְּאִלּוּ אָסְרוּ עָלֶיךָ אֶת הַדִּבּוּר
כְּאִלּוּ הָיְתָה אֵיזוֹ סַכָּנָה בְּפִיךָ
אוֹ כָּמַסְתָּ מִלְּכַתְּחִלָּה סוֹד –
תְּשׁוּקָה יַלְדוּתִית סוֹטָה
שֶׁהַשְּׁתִיקָה יָפָה לָהּ
אוֹ כָּל אֵלֶּה גַּם יַחַד
אֶת רַחֲשֵׁי לִבְּךָ הַיְּקָרִים
בְּוַדַּאי לֹא תַּגִּיד לָאִישׁ
וּבְּוַדַּאי לֹא תְּמָלֵל אֶת אַהֲבָתְךָ
חֲרִישִׁית הִיא אַהֲבָתְךָ
וַאֲנִי הַמַּשְׁלִים הַמֻּשְׁלָם:
פַּטְפְּטָן, מְשׁוֹרֵר, אֲפִלּוּ סִירֶנָה
כְּשֶׁתָּבַעְתִּי מִמְּךָ בְּעָרִיצוּת
כִּי תְּכַנֵּנִי בְּשֵׁם חִבָּה
פָּרְצָה בֵּינֵינוּ תִּגְרָה מָרָה
וּכְשֶׁנִּמְלַט מִפִּיךָ, בְּאִחוּר רַב
"מַתוֹקִי"
פָּרַצְתָּ בִּצְחוֹק
כְּאָדָם שֶׁפָּרַץ גָּדֵר
הַכִּנּוּי הַמָּתוֹק הַזֶּה
שַׁיָּךְ לִרְשׁוּתוֹ שֶׁל הַפֶּה
לָאֵזוֹר הָאָסוּר, הַנָּעוּל
לְגַבַּי, מִכָּל מָקוֹם
נַעֲשֵׂית מוּזָה אִלֶּמֶת
אֲפִלּוּ סִירֶנָה שׁוֹתֶקֶת
שֶׁהִיא אֲיֻמָּה בְּהַרְבֵּה מִזּוֹ הַשָרָה.
סרבן
דּוֹמֶה כִּי תְּכוּנָתְךָ הָעִקָּרִית
הִיא הַהִמָּנְעוּת וְהַסֵּרוּב
אַתָּה קָרוֹב אֵצֶל עַצְמְךָ
כְּשֶׁאֵינְךָ רוֹצֶה דָּבָר וַחֲצִי דָּבָר
כְּשֶׁאַתָּה מְסָרֵב לַכֹּל
מִישֶׁהוּ אָסַר עַל יֵשׁוּתְךָ
הִכְנִיעַ אֶת נַפְשְׁךָ
וְהוֹתִיר לְעַצְמִיוּתְךָ מִלָּה אַחַת
לֹא
הֶהָיְתָה זֹאת אִמְּךָ
שֶׁבִּטְּלָה אֶת רְצוֹנְךָ בִּרְצוֹנָהּ
וְאַתָּה הִסְכַּנְתָּ לְכָךְ
כְּדֵי לִזְכּוֹת בִּרְסִיסֵי אַהֲבָתָהּ
וְכָל שֶׁנּוֹתָר לְבַסּוֹף לְחֵרוּתְךָ
הָיָה הַ "לֹא"
כָּעֵת שִבְרְךָ מֻסְוֶה
אֲבָל בִּשְׂפָתְךָ הַפְּרָטִית בְּיוֹתֵר
אַתָּה חוֹזֵר וְאוֹמֵר
I WOULD PREFER NOT TO
חָנוּט בְּסַרְבָּנוּת
סֵרוּבְךָ כְּלַפַּי אֵינוֹ רַק
הַעֲדָפַת הָעֲלוּמִים עַל הַקְּשִׁישׁוּת
סֵרוּבְךָ הוּא דִּבּוּרְךָ הָאֲמִתִּי בְּיוֹתֵר
עַצְמִיוּתְךָ הַמְּזֻקֶּקֶת
"הַלֹּא" שֶׁבְּלֵב לִבְּךָ
חֵרוּתְךָ מִמֶּנִּי, מִכֻּלָּם, מֵהַכֹּל.
יפה.
הראשון – ארוטי מאד. השלב האנאלי על כל רבדיו, דיבור, אכילה, מציצה, יניקה.
השני – מזכיר לי את האדם המורד…
ההגדרה העצמית דרך הסרוב…
קריאתך יפה בעיניי.ברובד הפסיכואנליטי להערכתי שני השירים מציגים הפרעת עצמי המתבטאת בעצירה החזקה וסרבנות ברבדים האוראלי והאנאלי . אבל יש לכל זה גם ממד אקזיסטנציאלי כפי שציינת.
התכוונתי כמובן – אנאלי/אוראלי…
והאקזיסטנציאליזם הוא דבר מאד מתעתע…
מעניין לראות לאן זה מוביל.
השירים כולם יפים ובשני אלו עולה ברורה דמות הנאהב ודמות האהבה בכלל שיש בה הפצרה ויחול וכניעה וסרוב ובקשה שלא יכולה להתמלא. בודאי לא תמיד. בודאי לא תמיד בהדדדיות שרוצים בה.
כיוון שאני מחשיב מאוד את תגובותייך חיכיתי לתגובה. תודה. אמסור לכסיף