תחת במלון טופקאפי

המעכסת*

באיחור רב הגעתי לאנטליה. כיוון שכבר פתחתי כמה רשימות במשפט המציין כי הגעתי אל מושאן באיחור, עולה בי החשד כי  תכליתו של משפט הפתיחה האובססיבי הזה אינה אלא התפארות באיטיותי. דומה כי אני מתענג כעת על האיטיות כעל סוג של ייחוד. האיטיות המעכבת את סיפוקה של התשוקה היא מקצבו של אדם המודע לחלופיוּת, החושש מדהירה עיוורת אל קו הגמר. הייתי לאיש איטי, היפוכו של איש עֵתי.

            ובכן, באיחור רב הגעתי לאנטליה. מספרם של הישראלים הנוסעים אליה פחת זה לא כבר, שכן הקזינו נסגר על ידי הרשויות, ומבקשי החידושים מעדיפים אתרים אחרים. אך המבקרים עודם רבים וכולם נוסעים בחבורות ובמשפחות. המחירים הזולים מעודדים גם תיירוּת של מעוטי יכולת, וכך הייתה במטוס גם חבורה של כעשרים בני אדם, אם לא יותר, אשר פיגורם היה גלוי לכל עין. ככל שעיינתי בהם נראו לי בני החבורה פיוטיים להפליא: חלקם גילו את רגשותיהם בספונטניות ילדותית, אחרים היו מכונסים בעולמם בהבעה מלנכולית, והיה אחד שלא חדל מלחייך חיוך רחב ושיכור כאילו הוצמד מוחו לפנטסיה של אושר עליון.  לרגע אפילו התקנאתי במדריכיהם של המפגרים על מסירותם, על התכנסותם בעמדת המיטיב והמטפל. אני תייר בודד הנני, ואילו הם היו מחוברים בידידות ובחמלה אל הנזקקים להם. בשעה שחלק מתודעתי התכוון להתמסר לנהנתנות חופשתית נטולת מחויבות, חלק אחר שלה יצא אל עמדת החמלה והנתינה.

            באיחור רב הגעתי לאנטליה גם מפני שאינני נמשך לחופשה באזורי הים. נופים הרריים  מיוערים, או מדבריות צחיחים מושכים את לבי יותר. אך ברגע של חולשת דעת נכנעתי לסוכנת הנסיעות שלי. נכון הייתי להפקיר את עצמי להפצרותיה החיננות  כדי להיחלץ מעט מעצמיותי. התוצאה הייתה כרטיס טיסה לאנטליה וחדר לארבעה לילות במלון  ארמון טופקאפיי, שכותרת המשנה של שמו היא עולם הפלאות.

            ארמון טופקאפיי הוא שמו של משכן השׁוּלטנים הישן אשר באיסטנבול. כיום שוכנים בו כמה מוזיאונים קטנים לשכיות חמדה: אחד לבגדי השולטן, כתריו, קישוטיו ואבזריו, שני לקרמיקה מן המזרח הרחוק שאספוהָ השולטנים, שלישי למיניאטורות טורקיות ומונגוליות ולכתבי יד קליגרפיים ורביעי לשרידיו של מוחמד. כן מצוי במתחמו של הארמון הרמון מפואר שניתן לבקר בו בקבוצות מודרכות בלבד. והנה, המלון באנטליה נבנה בסגנון הארמון של איסטנבול. כמו ארמון השולטנים, גם המלון יש בו הרבה מהישגיה של הארכיטקטורה העותומאנית הנודעת לתהילה, בתוספת של עיבוד פוסט-מודרניסטי מעודן. אבל לא רק היופי הארכיטקטוני הועתק לכאן. גם רוב הצוות לובש בגדים טורקיים מסורתיים ואתה מוזמן לדמיין כי נמנה אתה עם משפחת השולטן, או לפחות עם אורחיו. ומי שנחוץ לו יכול לדמיין כי הוא השולטן עצמו.

            כאשר מבקר התייר באיסטנבול אין הוא יכול להתעלם מן היחסים הדרמטיים  השוררים בה בין עוני לעושר. רחובותיה של העיר מלאים בילדי צוענים זבי חוטם  שרודפים אחריך אם זרקת לעברם ולו מבט חטוף. מבקשים הם לצחצח את נעליך, למכור לך ממחטות נייר, לשקול אותך במאזניים קטנים שהם נושאים תחת בית שחיים, למכור לך גרעיני חמניות בחרוט מנייר עיתון, ועוד כיוצא בזה. כאשר הם מתעייפים הם ישנים בגן העיר, מכורבלים זה בזה כגורי חתולים. אבל גם קבצנים אחרים נטפלים אליך בכל מקום. ואפילו מיני מתווכים המבקשים למכור לך שטיחים וקרמיקה רודפים אותך כשהם זוממים מיני נוכלויות, וקשה למדי להיפטר מהם. מכל אלה חש אתה את רעבונה של העיר, את עוניים של ענייה. מתוך כך מצאתי את עצמי מהרהר בכל העבדים ובעלי המלאכה והפועלים אשר בסבלותיהם הוקמו הארמונות לתפארת השולטנים. כל דלת משובצת באם פנינה – כמה פועלים נהרגו עליה?

            אבל המלון  ארמון טופקאפיי אשר באנטליה אין לו שוליים: הוא נטוע בלב שדות ריקים ליד הים. אינך יכול לראות ממנו את העוני ואת העניים, ועד מהרה אתה שוכח את הכפרים שעל פניהם חלף האוטובוס בדרכך למלון. מוזמן אתה ליהנות ממנעמיו של שפע גואה בלא לזכור לרגע כי טורקיה אינה חברת שפע וכי אביוניה רבים ומרודים, ובלא לשאול את עצמך כלל אם פינוק מעין זה הולם את נפשך. ניחמתי את עצמי בכך שבאתי לשלושה ימים בלבד וזכרתי בגעגועים כנס מדיטציה זן-בודהיסטי שבו ביקש אותנו המורה לבל נשליך את הכוסות לשימוש חד פעמי אחרי שימוש אחד. אל יהיה לבנו גס במתנות האדמה, אמר, אל נבזבז בגסות את אוצרות הטבע. אנו שומריו של כדור הארץ ואנו מופקדים על חייהם של תושביו. מול הנהנתן הטורקי הבליח נזיר.

            אוכלוסיית התיירים שהתגוררה במלון כללה ישראלים, רוסים וגרמנים. כולם באו בזוגות ובמשפחות ולא מצאתי חיבור אל איש מהם. נהניתי מבדידותי ומשתיקתי וקראתי הרבה ליד מקווי המים השונים, כשנערים טורקיים מספקים לי תה, קפה, סודה וחיוכים. במנוחות הלחות בין הג"קוזי לחמאם חלמתי, הרהרתי, קראתי,  הייתי נתון לעצמי – לגופי ולנפשי – כבמעין הסגר מיטיב, וכך הצלחתי להימנע מן הדכדוך המעיק שגורמת לעתים הבדידות. בשעות היום התפרקדתי מול בריכה מקורה במבנה קשתות מפואר, ובשעות הערב ישבתי מול הים  אשר האור הכניס בשטח פניו אינספור תמורות. לקחתי אתי לחופשה את ספרו של כריסטופר בולאס שיצא זה עתה בתרגום עברי,  צלו של האובייקט, ואת החוברת האחרונה של Psychoabalitic Dialogues. את ספרו של בולאס זנחתי עד מהרה בגלל סגנונו הנפתל והאינטלקטואלי מדי – אין זה ספר לחופשה קיצית. ואילו במגזין מצאתי שלל רב, כי שבעה אנליטיקאים יונגיאנים מסכמים בו את יחסם לתיאוריה היונגיאנית וכולם מגיבים למקרה טיפולי אחד שהציג סטיוון מיטשל, שהיה, עד מותו באחרונה, העמוד התיכון של הפסיכואנליזה העכשווית.

            בתנאים אלה, כפי שאמרו לי לאחר מעשה כמה ידידים, חייב היה להתרחש משהו "תומאס מאני". ומשהו כזה אמנם התרחש. ב"מוות בוונציה" נתקל סופר בגיל העמידה בנער טאדז"ו על חוף הלידו ומתאהב בו באורח נואש וסופני, כאילו היה הנער העלומים הרכים שנשמטו ממנו לנצח נצחים. ואילו על חופו של מלון ארמון טופקאפיי ניתקל הגיבור שלי, שלעולם אינו אדיש ליופיים של נערים, דווקא בנערה, או למען הדיוק בעכוז של נערה.

            בערב השני לשהותי במלון, כאשר ירדתי אל החוף לקרוא את דברו של רוח הערב, את כתב החרטומים שעל המים ואת מאמריי היונגיאנים במגזין הפסיכואנליטי – הבחינה עיני על אחד מכיסאות הנוח בעכוז מוצק ומעוצב-לתפארה. העכוז היה חשוף לחלוטין כי הנערה לבשה בגד ים המכונה חוטיני וחוטו נחבא בין הגבעות המעוגלות. ציינתי לעצמי את יופיו של העכוז ואת נועזותה של הגברת הצעירה. ניסיתי לראות גם את פניה אבל כיוון שראשה נח על המגבת יכולתי רק לשער אותן. שערה היה זהוב, חלק ולח, והגוף שחיבר את השיער עם העכוז היה דק ושחום. שקעתי בהרהורים ובהתבוננויות אל עבר הים אשר רטט מולי והתמסרתי לקריאה, עד שהגיע הערב וקרבה שעת הארוחה. אז  קמתי מרבצי ולהפתעתי מצאתי את עצמי הולך אחרי העכוז החשוף, שהתגלה כנערה בת חמש-עשרה בערך. סביבה צעדו באיטיות חופשתית אביה, אמה ואחיה השמנמן, כשהם מפטפטים זה עם זה ברוסית. מסתבר כי הנערה ומשפחתה היו שכניי לאותה יחידת חדרים במלון השולטני.

            ברגעים אלה ואף לאחר מכן, בעצם עד לרגע זה, התגלתה הנערה חשופת העכוז כמנוע לליבידו חקרני שהנביט במוחי שאלות רבות. הדבר התמוה ביותר בעניינה היה העובדה שמשפחתה הייתה מלאת גאווה בה, בעכוזה ובמעשה החשיפה. הם הקיפוה כמין פמליה של נסיכה, כאילו היו מודעים מאוד לערכה, ליופייה – כמו הייתה נכס יקר ערך. תהיתי כיצד נקלעה משפחה זאת לפרספקטיבה הארוטית אשר העניקה לבתם ערך מוגבה  כל כך, אפילו אינפלציוני. האם הייתה המשפחה כה נחותה בעיני עצמה עד כי נאחזה בילדה הערומה והמצודדת-כל-עין כבמין נכס? כך, אני מניח, נוהגים אנשים עניים באגרטל יווני עתיק שנפל להם בירושה. ומה יחסה של המשפחה לפיתוי? חשבתי. והאם מבדילים הנערה ומשפחתה בין זיקה לגוף כשלעצמו לבין זיקה כוללת יותר, שבה מתכווץ מעמדו של הגוף בהשוואה לנפש? והאם באמת רוצה הנערה, ועד כמה, כי יחמדו את עכוזה ואת מה שממתין בשוליו התחוחים?

            מכל מקום, הנערה הלכה לה אל חדרה כשהיא מניעה את העכוז בחן רב ומצודד מאוד. תנועות שהחלו באגן  הירכיים זרמו כלפי מטה, אל הבקעה החשוכה שבה נעלם חוט החוטיני . מול הנענוע הזה, גם מוחו של אדם מבוגר כמותי החל ליצר הורמונים המדרבנים הִתרבות עם אותה לוליטה רוסית פוסט-מרכסיסטית ופרוידיאנית. במגזין שהבאתי עמי קראתי את דבריהם של שבעה יונגיאנים, אך דומה כי את הלוליטה שנזדמנה על דרכי הנחתה דווקא הסברה הפרוידיאנית שהמנוע הגדול של הרוח האנושית נחבא בעכוז, בפתחי החשק.

            מעניין, אגב, שפרויד – שהקנה לפתחי הגוף חשיבות יצרית רבה – התעלם לחלוטין מתפקידן של גבעות העכוז בכלכלת האנרגיה הייצרית, ממש כשם שהתעלם מגבעות השדיים כמושא העיקרי והראשוני של התשוקה הזכרית. האתולוגים, לעומתו (דסמונד מוריס, למשל), מסבירים את עיקר עניינו הייצרי של הזכר האנושי בעכוז בדמיונו לגבעות השדיים. ואילו את להיטותו של היצר אחר השדיים תולים האתולוגים בכך שהן מקור מזונו הראשוני של האדם. אבל העכוז הוא גם מעין תלולית המבשרת את המסתתר בתחתיתה. ויתירה מכך: כאשר שרירי העכוז הם גדולים, מעוגלים ונוקשים כיאות, הם משמשים מעין כרית הדוחפת את הפות כלפי מעלה, וכך הם  מנעימים את החדירה אליה.

            אבל יותר מכל הייתה בעיניי הנערה המעכסת, חשופת השת, קרבן-אדם. נטייה לדמוניזציה נטעה במוחי את הרעיון כי משפחתה מתכוונת להתפרנס מעבודתה של הנערה בזנות, או בתעשיית הפורנו. נטייה מתונה יותר העניקה להתנהגותה ולאווירה שיצרה המשפחה סביבה תום שטחי: הריהם לוקחים חלק במיתוס הכוכבת  הקפיטליסטית, שקסם מיני הוא תמיד אחד מאיכויותיה הבולטות. והיא מצידה משחקת תפקיד שהוטל על נערים ונערות רבים בלא שיהיו להם הכלים הנפשיים והאינטלקטואליים להישמר מפניו. תפקיד הקוטע את גופם מנפשם, ולעתים קוטע אפילו חלקים מגופם. שמרי נפשך, בתי, שמרי נפשך.  

            זאת הייתה פגישתנו האחרונה. למחרת לא שבתי ונתקלתי בה – לא בחוף, לא בחדר האוכל ולא על גדותיהן של בריכות הטורקיז המסנוורות, אך הזמן שחלף מאז לא השכיחה. ראויה הייתה להצלה, אני אומר בלבי. עם זאת, ברי לי  כי תודעתי אחזה בנערה והולידה ממנה רשימה לא רק בגלל העוול  שכביכול עוללה לה משפחתה, אלא גם בגלל יופיה. התשוקה והחמלה נמהלו זו בזו והעירו זו את זו.

            באותו מטוס שהחזיר את הנופשים מאנטליה לבתיהם  שבו גם המפגרים ומדריכיהם. רובם נראו כאילו נגעה השמחה בנפשם. רק אחת מהם, בחורה גבוהת-קומה, נראתה עגמומית מאוד, ממש כמו ביום יציאתה לדרך. העגמומיות שלה הייתה אטומה כאבן מצבה, ושום עונג או התרגשות לא נגעו בה. האם נגעה החופשה בנפשו של זה שחיוך מאושר לא מש מפניו? ייתכן. אך באותה מידה ייתכן שאושרו כבר אינו תלוי בשום אירוע חיצוני.

* מתך ספרי "העצמי האמיתי ועצמי האמת." הוצאת הקיבוץ המאוחד