המחבר מציג את גיבוריו האבודים ואת הרומן הבורח

במה, בעצם, מדובר כאן? מה פתאום הגדוד היהודי הראשון על שם ז"ני מארכס? איזה מִדבר-שלג, לכל הרוחות?

היה-היתה עיר נובוסיבירסק, עיר-שדה נידחת בת מיליון וחצי תושבים. והיו-היה בה בית-ספר מס" 10, שבו בילו המחבר העתידי וגיבוריו העתידיים עשר שנים, מתחילת היסודי ועד סוף התיכון. וכך זה קרה, מסיבות שונות, שהיה בחבורה שלנו רוב יהודי מוחץ – אי של זרות באוקיאנוס הקרח הצפוני. והיה נוהג נחמד בשנות ה-70, לרשום את תלמידי כיתות ז" בלשכות גיוס (כדי שלא יברחו, כנראה, ממילוי חובתם הקדושה, כמו שהצליחו לברוח בכל זאת, כבר בהיותם גיבורי הרומן).

וכך זה מתועד ומתואר ברומן עצמו:

ואם-מן-הצאן קרבנו לזבח שלמים ליהוה זכר או נקבה תמים יקריבנו, אם-כבש הוא-מקריב את-קרבנו והקריב אותו לפני יהוה. וסמך את-ידו על-ראש קרבנו לפני אהל מועד וישא את-עיניו והנה אולפני הסרטים הדוקומנטריים, ששוכנו בתוך הכנסייה של השד-יודע-איזה-קדוש, שנבנתה על-ידי אבות העיר בסגנון פסאודו-ביזנטי. הו אלי, אדוני צבאות, תן ואשבע מלוא עינַי מצמתֵי רחובות העיר, שכוסתה בשלג-עד המתאבן במעופו, באותו בוקר קר של חודש טבת, בשנת אלף תשע מאות שבעים ושש להולדת הכופר הכפרי, שתהיה מנוחתו באדמה הקפואה הזאת רכה כמו הפוך המלאכותי, איתו מקשטת אחותי אוֹלְגָה את חלונות הראווה מכוסי הכפור של המרכז המסחרי “סינתטיקה”. בחלונות הללו מעתה ועד עולם מכירת-תיגבור-משופרת של מוצרי תעשיית הגרביים. לאורך החלונות המתמשכים כמו גרבי ניילון, עוברות בסך בשורות לא קצובות כל כיתות ז" שלנו (המגמה לאנגלית-מתמטיקה, לאנגלית, למתמטיקה ולמלאכה), מובלות כולן בידי המורים הנבונים ללשכת הגיוס בשכונת הרכבת. השכם-השכם בבוקר יצאנו מכלינו. הנכונים אתם לעלות על עקבותינו?

מרצונךָ החופשי? מרצוני החופשי! אתה שר עם כולם? אני שר בנפשי! אתה משוכנע, חביב השכונה? ודאי שכן. לעלות דווקא לא קשה, השאלה – איך תרד מזה? בקטר, בספינת קיטור, בנגמ”ש, בתקליטור… שיר נשלח מכל הלב, הוא מסתובב ומסתובב, ובכל סיבוב עוצר בנ"ע (נקודת עצירה) “מרכז העיר” לדקה אחת בלבד. “הופ-לה, שָכֵן, תן כתף! עזור לי לעלות!” “ואיך תירד? בעזרת המפלגה?”

 ומפליגים…

והנה, בני האלמוות גוררים את רגליהם האזרחיות, מבוססים בשלג. בטרם אור יצאנו לדרכנו, לצריף גדול דו-קומתי, בנוי קורות עץ. כמה אמות בו, כמה טפחים, זרועות, כתפיים, וכמה מרפקים? אל תדאג, יש מספיק לכולם. מפקד ומדריכה כאן שמחים לראות אותך.

החברוּת שולטת פה, אחי, האחווה, פְרררוֹינְדְשַׁפְט! לעד ביחד, לעד ביחד – תחושת הכתף או, לפחות, המרפק שמכניסים לך בין הצלעות. דלתות רחבות של לשכת הגיוס, צבועות מבחוץ בצבע בז", ומבפנים מרופדות בעור שחור של איזו חיה-לעולה מסתורית, נפתחות לפני בני האלמוות. הו, דלתיים שחורות! הו, דלתיים צורבות! ושם, בפנים, מתחילה, בעצם, עלילת הרומן כולו. שם מקבלים את פניהם בחגיגיות, בגינונים, בכרטיסי ברכה, ומובילים אותם אל אולם מרובע. שם יישבו משמרות-משמרות, שם יעברו על פניהם בשורה ארוכה גם מרצה לפוליטולוגיה: “הכוונות התוקפניות של ישראל, מדינות "נאטו" וסין”, וגם מרצה של פיקוד העורף: “אזורי נגיעה במורסת-סִיבִּיר” (אבא שלך!), וגם נזירה כחושה בענייני הכרה עצמית של הטירון.

 “נשבר לי, בּוּלִיָה, בוא נצא לעשן בשירותים!” “ומה אם יתפסו אותנו עם המכנסיים למטה?” “נוריד גם ת"תחתונים”.

 אך כל זה נעשה רק כדי להנעים את ההמתנה, לפני בדיקות גובה, משקל, היקף בית החזה, שמיעה, ראייה, עוצמת שרירים, גמישות עצמות ובגרות מינית. כמו שנאמר: חלבו האליה תמימה לעמת העצה ואת-החלב המכסה את-הקרב ואת כל-החלב אשר על-הקרב ואת שתי הכלית ואת-החלב אשר עלהן אשר על-הכסלים ואת-היתרת על-הכבד על-הכלית יסירנה ואת-כל-בית-החזה יטפח הרופא המגויס, ואת-השמנים ביותר יכניס לרשימה נפרדת, ואת-האחרים, התמימים והכשירים וללא מום, ירשום לצנחנים. אם כי אלוף המשנה גיידוּקוֹב מצחקק לו ואומר ש”כל זה ככה, סתם הרשמה, כאילו כביכול, כמו משחק צבאי-ספורטיבי "ברק". אני מציע לך, זינגר-ידידי, תמשיך לחיות, ללמוד, ואל תחשוב להזיק לבריאות שְךָ. הרפלקסיה שְךָ בסדר. ברכותַי, החייל העתידי. במה אתה? בזואולוגיה? נחמד, נחמד. תורת החי. האדם הוא חיה משעשעת”.

 ואם עז קרבנו והקריבו לפני יהוה וסמך את-ידו על-ראשו ושחט אתו לפני אהל מועד וזרקו בני אהרן את-דמו על-המזבח סביב. בסדר, אהרנוביץ", אתה יכול להתלבש.

ופתאום נפתחו עינינו לראות, וגילינו לעצמנו שזה, בעצם, מחזה של תיאטרון האבסורד או לפחות פתיחה של רומן פנטסמגורי, ובמרכז העלילה גיוס התיכוניסטים היהודיים כנגד פלישה ישראלית צפויה. הטירונים עולים לרכבת פרוורים בת שני קרונות ויוצאים לקראת חיי-הנצח בחלל ובזמן האבודים לעד.