שולמית אפפל כותבת שירה
אֲגַף הַבְּנִיָּה בִּקֵּשׁ לְקָרֵב אֶת הַיָּם וְהָרַס אֶת הַשְּׁכוּנוֹת הַמַּעֲרָבִיּוֹת
הַיָּם נָקַם כְּשֶׁהֶעֱמַדְנוּ סֶכֶר. בֵּין הַקִּירוֹת אָמַדְנוּ אֶת הַסְּדָקִים לְפִי עֹמֶק
הַתְּהוֹם. חָשַׁשְׁתָּ שֶׁאֲהוּבָתְךָ תְּאַחֵר לְמַעְבֹּרֶת גֶּבֶר אַחֵר כְּאֶפְשָׁרוּת
הָיָה מֵעֵבֶר לְכוֹחֲךָ וַאֲנִי שׁוּב הִגַּעְתִּי לְעִיר זָרָה כְּדֵי לִפְגֹּשׁ בֶּעָבָר
הַפַּעַם עָמַד בַּחַלּוֹן פְיוֹרְד וְאַתָּה כְּהֶרְגֵּלְךָ תִּקַּנְתָּ לִי אֶת הָעִבְרִית
אגף הרישוי והבנייה קוראים לו. בהנחה שמדובר באלט נוילנד. ואני חושב שלו היה נכתב: אגף הרישוי ביקש לקרב את הים. זה היה אפילו יותר ממושלם. וכי מה יכול להיות יותר ממושלם כשמעמידים הרשאה מול אפשרות… רק מעבורת של פיתוי תוכל לשוט ביניהם. אם בכלל… ובכלל יופי של שיר. יופי שובר גלים.
כתבתי קודם תגובה ארוכה שנסחפה גם היא לים…
תודה מרמלשטיין, שם מצוין לארכיטקט!
"מרמורשטיין אונד אייזן פרישט, אבר אונזרא ליבה נישט"
(אבן-שיש וברזל יפרדו, אך אהבתנו לעולם לא)זה היה השיר ששרו החיילים הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. לאהובותיהם. אולי כנגד עין הרע. כי לרוע לא היו גבולות כבר אז. אבל גם הוא לא האמין כמה רע הוא עוד יכול להיות חצי מאה אחרי.
כך גם הייתה מנחמת אותי אהובתי הגרמנייה, בתו של חיל הוורמכט. כשהייתי/כשהיינו נקלעים , בעל כורחנו, לפינות השחורות של ההיסטוריה.