שולמית אפפל כותבת שירה
פַּעַם שָׁלַחְתִּי אֶת הַיְּלָדִים לִירוּשָׁלַיִם שֶׁיִּטְעֲמוּ מִלֵּיל הַסֵּדֶר
וְיָשַׁבְתִּי וְכָתַבְתִּי מִכְתָּב גָּלוּי לְקָפְקָא וְקִבַּלְתִּי שְׂכַר סוֹפְרִים.
לְעַבְדוּת הָיָה רֵיחַ גּוּף וּמַגָּבוֹת לַחוֹת וְנָשִׁים שֶׁצָּבְאוּ
לִפְנֵי הַחַג עַל הַמִּסְפָּרָה מֵחָמֵשׁ בַּבֹּקֶר וְצָרִיךְ הָיָה לַחְפֹּף
וּלְגַלְגֵּל לְסַפֵּר וּלְסָרֵק לְהַקְשִׁיב וּלְרַצּוֹת וְלַעֲלוֹת לַגַּג
לְיַבֵּשׁ מַגָּבוֹת לֹא לַעֲמֹד בַּמַּרְאֶה וּלְהִסְתַּכֵּן בְּפִּקּוּחַ נֶפֶשׁ.
לֵיל הַסֵּדֶר הָיָה אַחֲרוֹן הַלֵּילוֹת שֶׁיָּשַׁבְתִּי לְצַד אִמִּי
וְקָרָאתִי בַּסֵּפֶר שֶׁרָכַשְׁתִּי לִפְנֵי כְּנִיסַת הַחַג כִּי הַצִּיּוּר
עַל הָעֲטִיפָה הָיָה יָפֶה בְּעֵינַי וּפָחַדְתִּי לְהִשָּׁאֵר לְבַד.
יָצָאתִי לַמִּרְפֶּסֶת וְשִׁנַּנְתִּי טֶקְסְט מוּל הָעֵץ וְהִסְתַּכַּלְתִּי
בַּשָּׁכֵן וְאִשְׁתּוֹ שׁוֹאֲבִים מִן הַתַּנּוּר מַגָּשׁ אַחַר מַגָּשׁ
וּפוֹרְסִים וְהוֹלְכִים וְעוֹמְסִים צַלָּחוֹת לִפְנֵי הַמְּסֻבִּים
עַד שֶׁשָּׂבַעְתִּי גַּם אֲנִי. בְּסוֹף הַקַּיִץ מֵת לְפֶתַע הַשָּׁכֵן
וְחֲסַל סֵדֶר פֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ.