פעם כתבתי:
להופיע ולהעלם כמו חזיון שאין היד נוגעת לתפשו.
ובספור קצר שלי כתבתי: ופתאם עליתי כמו אד לבן על השיש במטבח. אני ועזרא בעלי הספקנו לראות אותי טרם נעלמתי. משהו כזה.
לפעמים יש צורך להעלם. גם להאלם. זהו זמן שקט שלי עכשו. דברתי יותר מידי. יתר על המידה. בלי מידה.
הנסיון היות נאהבת, עולה לי לפעמים ביוקר.
הכי מובן בעולם.
מתה עלייך, אמירה. אגב, ביקרת כבר בפוסט החדש שלי? נראה לי שתאהבי את האמביוולנטיות שלי. שככה אני מבלבלת את העולם עם הזרבובית שלי. נשקוקית, גולדי.
גולדי נשקוקית בקרתי את מדהימה פשוט
קצר וקולע. מעביר את המסר טוב.
נכנסתי ויצאתי רק כדי להיכנס שוב. עכשיו אצא.
אוהבת מאד את הכתיבה שלך אמירה.
יודעת למה את מתכוונת.
מחכה להאלמות שלי.
אני מחכה לזה כל חיי. הרגע בו אעלה השמיימה. בנצרות קוראים לזה ההילקחות. דבר עצום.