שלושה ימים נוראים

 

 

בע"ה

 

שלושה ימים נוראים-

רשימות מביקור בהר גילה בואכה בית לחם*

 

יום ראשון

 

הנה היא התחושה, התחושה שסירבה השנה, בעקשנות השמורה ליהודים, להגיע. תחושת ימים נוראים, תחושת החרטה. מוזר שדווקא כך היא הגיעה, כאשר אני שכוב על רגבי עפר קשים בגבו של מבנה מרוצף אבן ירושלמית שבעבר שיכן מטיילים אוהבי ארץ ישראל שבאו להתארח על רקע ההרים הללו ובסמיכות לבית לחם מקום קבורתה של רחל אימנו, גל-עד לטרגדיית חייו של יעקב-להישבע בחייו של אדם בהיסח הדעת ובכך לגרום למותו.

כעת משתכנים כאן חיילים בשירות המולדת התובענית שלנו. ברקע מתנגן ליאונרד כהן, יהודי אובד, ששר על ניו-יורק  המושלגת,הוא אוהב אותה כך. גם כאן מעט קריר, בבית היה חם כך שלא העליתי בדעתי, שגם כך הייתה טרודה בצער השיבה, להביא בגד חם. בלילה ייתבע ממני המחיר על כך. צר לי היום הקב"ה, צר לי!, אני יודע שאין זו זכותי להצטער, הרי אינני לוחם ואני אך שלושה חודשים בצבא, אך כך אני חש, צער, ובימים נוראים אלו שעתה מתוך צערי אני חש את רוחם מנשבת עלי אני מבקש שתיטיב לי את השעה, שתיטיב לי את השירות.

 

ערב

 

הרי לכם הרי ירושלים בשעת שקיעה, אין דבר המעלה זיכרונות של אהבות ישנות יותר ממראה זה, אך זיכרונות אלו נשכחים עם בוא הרוח נושאת צלילי מואזין הבוקעים מן העמק הסמוך, בגרון עמוק ובבכי מסתלסל וודאי קורא הוא להורגני, אך לי תפילות אלו נשמעות כסליחות של מנחה, "עת שערי רצון להיפתח. . עוקד והנעקד והמזבח".

ההרים לובשים דמדומים רכים, מה נאה הוא מראה פנסי המכוניות אשר בוקעים כאלומת אור יתומה על הכביש. לנצח אוהב לחשוב על האנשים הקטנים הנראים מרחוק. מאחורי כל אדם סיפור-אהבה ישנה אשר הותירה אחריה חובות של נפשות פצועות או אהבה חדשה אשר עתה נאכלת ומשובבת לבבות אוכליה, שמחת אבות על בנים ואמהות על בנותיהן.

גלוי וידוע לי שאין זו התחושה האמיתית השוררת במקום זה, מקום של מלחמה ארוכת שנים מסריחה מגופות ונפוחה מכאב. אך תחושתי כעת היא כתחושת הירח הטובל בשמים: תחושת נוגות ורגיעה. והלוואי שאותם אשר נרצחו על כבישים אלו, באותם מכוניות, עם אותם הפנסים הנראים  למרחוק יהפכו את תפילות המואזין המוסיף להתנגן ברקע לברכה ונצא מאפלה לאורה בקרוב.

 

יום שני

 

אחה"צ

יש משהו יפה באוויר הנקי הזה, יש משהו נקי בנוף הזה העוצר נשימה.מעולם ירושלים לא נראתה לי קדושה יותר, נקייה יותר. בעיניי נקיות זו קדושה. לכן לטעמי לבש הכהן הגדול ביום הכיפורים בגדי לבן כאשר נכנס לקודש הקודשים, משום קדושת היום, ומכאן שלבן מסמל את הקדושה.

 

יש כאן במקום הזה בזמן הזה הרגשה דקה של נעורים, זה משכין בליבי געגוע אל אותם ימים ונדמה שגם אל אותה אהבה ישנה.

 

מסתובב כאן כלב יפה לבן פרווה ותכול עיניים, כחול ים, ממש כמו הכלב של השכנה שלי כמה בתים ליד ,דמיון רב מאוד, וזה מביא אותי להרהר בענייני גורל  :"מה לאותו כלב השכנה שמראהו אכן יפה, שנקנה בכסף רב ומתגורר בבית מלכות לעומת אותו כלב שאף שם אין לו, שפרוותו היפה כלבנה מכסה גוף שדוף מחוסר אוכל ומקור והוא מסתובב כאן בין חדרי הבסיס הצבאי ככלי אשר אין בו חפץ? ומה אני שנולדתי לבית שכולו טוב ומעודי לא ידעתי מחסור (ושבע"ה גם לא אדע), מה לי לעומת אלפים שכמותי שמעולם לא ידעו שובע ואהבת הורים, ואהבת נערה, שאני ידעתי ועודני יודע. אך שלא ישתמע מדברי שהנני מתנצל או מצטער על כי שפר עלי גורלי, חלילה , אני רק מודה, פשוט מודה.

 

יום שלישי

 

בוקר

 

זהו. תמו להם יומיים בהר גילה בואכה בית לחם, אתמול נפרדתי מן ההרים במראה ירח טובל בשמים אדומים, כה יפה הוא הטבע לעיתים, ראוי לזכור זאת כאשר אנו טועמים מזרועו החזקה והמרה.

 

הבוקר התחיל מוקדם ויצאנו באוטובוס הראשון לכיוון ירושלים, כל-כך אהבתי את אותה בירה נושנה עת ראיתיה מפסגת הר גילה וכבר חשבתי ששבתי לאהוב את בירת ארצי-מולדתי שנפשי קשורה בגורלה כבחבל טבור רוחני,אך הנה הבוקר עת חלפתי ברחובות העיר וראיתי אותה מבעד לזגוגית ממוגנת- התבדתי ,נדמה היה ששבה להיות כאותה גברת זקנה נטולת חן שפוסעת ברחובותיה גוררת מאחוריה עגלה בצבע פלנל: זקנה -מדי ,כבויה –מדי, בלויה. והנה כשהגעתי לדרכים המובילות לתל-אביב, שבאחת מתחנות הרכבת שלה אני כותב שורות אלו, חשתי כאילו שבתי אל המציאות. אינני יודע מהו שער המציאות אך חשתי שעברתי בו, ותחושתי כעת היא כתחושת בן אובד אשר שב לחיק הוריו -עד שלא ראה אותם לא התגעגע כלל אך כשראה אותם התפרצו בו תחושות געגוע עזות שלא ניתנות לכיבוש.כלבה רותחת.

 

מחר יום הכיפורים ,"המשפט", לצערי במצבי הרוחני הנוכחי אין מילה זו מזכירה לי יותר מסיפור של קפקא. צר לי עלי, צר לי על מצבי הרוחני.

 

הכתיבה מתחילה לתפוס חלק נכבד מחיי ומתחזקת התחושה שאין זה תחביב נוסף אלא ייעוד אמיתי.כולי תפילה, שאזכה להיות משורר,פילוסוף וסופר . ובעזרת ה' אצליח להתעלות בתפילתי ובכוונתי ביום הכיפורים ולחוש את משב כנפיהם של מלאכי השרת פורעים את שערותיי.

 

 *הקטע אינו קטע ביוגרפי.