מנחם-קטע מתוך נובלה .

קטע מתוך נובלה בשם "קצוות"

ג-מנחם

 מנחם נולד וגדל בחיפה. אימו,רות, עדיין גרה בה,אביו נפטר בשבוע בו השתחרר מהצבא.לאחר מותו התגלה כי הוא היה חולה בסרטן הריאות, הוא זוכר איך שכב במיטה והאזין לרדיו כשאימו נכנסה בשיער אסוף ,אודם מרוח ועיניים אדומות וסיפרה לו ש "אבא התמוטט בסופר, פתאום משום מקום. רגעי אחד הוא אמר לי שהוא מרגיש מאושר ושהוא אוהב אותי ושאל אותי אם אני רוצה לטוס איתו לפריז או לבריסל רגע אחר כך היה על הרצפה מחזיק בבטן.אתה זוכר שלפני חודש הוא היה חולה?הרופא אמר לו שזה דלקת ריאות.יימח שמו."אחר כך התחילה לצרוח :"יימח שמו. יימח שמו". בצבא היה קצין שריון ותכנן ללמוד הנדסת חשמל בטכניון אבל אחרי האירוע הזה של מות אביו הוא עבר טלטלה גדולה שהביאה אותו להביט פנימה ולגלות שהוא רוצה להתעסק בנפש, ברגשות, בצבעים ובתחושות.שהוא רוצה להרגיש את העולם.לצייר אותו.הוא למד במכללה לאומנות בחיפה , שם פגש את רעות: רזה, לבנה, שיער ארוך דק, עיניים שחורות. " יש לך שם של ילדה קטנה" אמר לה בהבזק של אומץ והיא חייכה. עד אז לא אהב אף אחת, לכל הפחות, לא כמו שאהב את רעות. הוא נסחף אחריה אחרי הטירוף שלה, אחרי התקפי הצחוק והזעם, התקפי השמחה והדיכאון. אחרי שנה התחתנו, בעיקר בגלל הפחד שלו מפרידות, רעות לא רצתה כל-כך או יותר נכון לא ידעה מה היא רוצה, בימים של אושר הייתה שוקעת איתו בחלומות על חיים משותפים ובית ומשפחה אך בימים עצובים הייתה שותקת,בימים כאלו השקט היה אהובה היחיד. הוא התחיל ללמד אומנות בבית הספר בחיפה והיא התרכזה כולה בציור ובפיסול. הוא זוכר את הערבים בהם היו מפסלים יחד בחמר, איך היה מורח את החומר על פניה ועל גופה ואיך הייתה משיבה לו במשיכת מכחול טבול בצבע אדום.  או איך היו יושבים לילות שלמים מאזינים לג'אז שרק רעות הכירה , ואז לקראת זריחה היו רוקדים לצלילן אל עבר המיטה.המלחמה שפרצה גדעה הכל. חודשיים הוא לא היה בבית , ופרט לשיחה אחת ביומיים לא היה לו קשר עם רעות. למען האמת, הוא פחד, הוא פחד מהמרחק הזה מרעות, הוא ידע שהוא צריך לשמור עליה, הוא ידע היא אישה שזקוקה לאהבה כל הזמן וחשש שעכשיו כשהוא רחוק היא תלך לחפש אותה אצל מישהו אחר. בכל פעם שהיה מתקשר היה מנסה לשמוע אם יש רעשי רקע של גבר, וכשלא הייתה עונה לו היה חרד עד שהשיג אותה. כה מוזר היה היחס הזה בין הקצין הקשוח שהיה בקרב לבין הגבר הפוחד הזה שמודע לחולשותיה של אשתו ולצורך שלה להרגיש אהבה בכל עת. אהבה ממשית. פיזית .

מנחם היה אדם קשה, מאז המוות של אביו חרד מנטישה והרגישות השהייתה לו מילדות התגברה. הוא טרח להסתיר את זה על ידי קשיחות שהפגין כלפי חוץ.מאז הפרידה מרעות החרדה גברה וגם הקשיחות.

נפשו הייתה נתונה כל הזמן אל אותו ערב מקולל .בכל רגע פנוי היה מעלה את הערב ההוא בפרטי פרטים, כמבקש לחפור בפצע ,להרגיש את הכאב .הוא שוב ושוב נזכר בלילה ההוא כשקיבל חופשה ראשונה מאז תחילת המלחמה, כל כך התגעגע לרעות וכל כך חיכה לראות אותה.הוא קנה שקית עם ממתקים, מנהג שאביו היה נוהג בכל פעם שהיה חוזר ממילואים, הוא צירף זר פרחים שקנה בתחנה המרכזית. הוא זוכר כיצד נדנד את השקית מצד לצד ודמיין את פניה של רעות, איך הרגיש אותה קרובה אליו עם כל צעד שעשה מתחנת האוטובוס לבייתם.הוא זוכר את הלב שלו שפעם מהר , כמו נפגשו פעם ראשונה, את רעש נעליו על המדרגות בדרך לדירה שלהם כמו סוס צוהל.את סיבוב המפתח בדלת, את הריח המוכר של הדירה שכאילו נשכח וכעת שב במלוא עוצמתו.היא עמדה במטבח, לבושה בטרנינג וחולצה גזורה רחב. הוא ניגש אליה בשמחה ובלי מילים נתן לה את זר הפרחים וקירב אותה אליו. היא התרחקה, הוא שוב ניסה לקרבה אך היא דחתה אותו מעליה. " מה קרה?" שאל כמוכה תדהמה. "אני רוצה שנדבר "אמרה בשקט. מנחם הרגיש את ליבו פועם בחוזקה ולא ידע אם זה מהריצה במדרגות או מהשיחה הקרבה. " על מה, על מה את רוצה לדבר" שאל, " תשב" השיבה. הם התיישבו. סלון נחמד יש לנו חשב לעצמו מנחם. הוא הביט בתמונה של השעון שציירו לילה אחד יחד. הוא את השעון והיא את המחוגים."אני אקום לשים מוזיקה" הוא אמר, "אני מעדיפה שקט" השיבה והוא שהבין כי משהו רע קרה והתיישב בפנים אלומות." תראה מנחם" התחילה רעות ," אני לא יכולה יותר, אתה יודע שאני זקוקה לאהבה כל הזמן נכון?, הרי אמרתי לך. ואתה ידעת. ובכל זאת עזבת אותי לכן אל תבוא אלי בטענות עכשיו.אתה זוכר את נמרוד, הפסל שלמד איתי בירושלים?" מנחם שתק ידו האחת החזיקה בשקית הממתקים וידו השנייה נחה על כרית הספה," אז אני שוכבת איתו.בכל תקופת המלחמה שכבתי איתו. הוא גר פה. ישן על המיטה שלנו אכל מהאוכל שלנו השתין על האסלה שלך.קרא בספרים שלך. הוא אהב אותי כשלא היית פה. בהתחלה זה היה כאילו הוא אתה, אבל לאט-לאט התחלתי להבין שהוא לא יעזוב אותי כמו שאתה עזבת, שהוא לא יברח עם כל מלחמה שתפרוץ",מנחם לא ידע מה לומר. הוא באמת היה מודע לצורך התמידי שלה באהבה ובכל זאת , להאשים אותו? " הוא אמר שאתה צייר מוכשר" , אמרה רעות ובקולה לא היה דבר מעבר לאדישות. " את בכלל אהבת אותי איי פעם?" שאל מנחם ברעד " או שרק הייתי מקור אהבה בשבילך?" ," אתה ידעת שזה יגיע", השיבה רעות בטון נורמלי ," אני אמרתי לך שאני כזאת, שהנפש שלי דורשת אהבה כל הזמן, שהגוף שלי דורש אהבה כל הזמן,אבל אתה לא היית פה בשבילי, העדפת להילחם" , "איזה ברירה הייתה לי?הקפדתי להתקשר אלייך כל הזמן, בכל רגע שיכולתי.","זה לא היה מספיק, אני אמרתי לך, אני אמרתי.אני זוכרת שאמרתי לך בפעם הראשונה שנפגשנו , סיפרתי לך שאני פוחדת. שאני זקוקה לאהבה כל הזמן ואתה חיבקת אותי והבטחת שתהיה איתי כל הזמן.אל תאשים אותי עכשיו כי אני אמרתי". היא השתתקה, מנחם הלך לחדר השינה. השתיקה שלה כאבה לו יותר מהסיפור על הבגידה כי הוא ידע שאין זו שתיקה של הודאה או של צער או כאב אלא שתיקה של אדישות, כאילו ברגע שעזב אותה לבד היא מחקה אותו מליבה. 
הוא נכנס לחדר השינה והתבונן : הוא דמיין את פניה במצח מכווץ ופה פעור כאשר נמרוד נמרח על גופה. הוא דמיין את שפתיה משוחות אודם למחצה את שיערה שארך שפוך על הסדין הלבן.הוא דמיין את קול גניחותיה את אגרופיה מכים בקיר. הוא דמיין את נשימותיו הקצובות של נמרוד הארור, את פניו שראה רק אחת בחייו, את עיניו נוטפות מארס הבגידה. משיכר הניצחון.הוא דמיין את ריח הבושם האהוב על רעות , את נעימת הג'אז שוודאי התנגנה ברקע. לפתע נדמה היה לו כי טביעות רגליו של נמרוד היו על ריצפת החדר והוא מיהר למחות אותם בנעלי הצבא שלו.הוא הביט בעצמו , עומד עלוב כשהנשק תלוי לאלכסון גופו ושקית הממתקים עדיין מתנדנדת באיטיות בידו. הוא הרגיש כאילו כדור פילח את חלל ביטנו, הוא הבין שכל האהבה שלו לרעות הייתה מצידו בלבד, והיא מצידה לא חיפשה דבר יותר מאהבה ולא היה משנה לה ממי.בכל ערב הוא נזכר כיצד ניגש לארון והוציא את התרמיל הגדול שלו, כיצד דחף לתוכו את כל מה שיכל מתוך רצון לא לשוב.הוא זוכר את הבעיטה  בתמונה שלהם מהחתונה , את רעש הניפוץ. את המרחק בין חדר השינה לדלת, את אדישותה של רעות שעמדה ושטפה כלים. היא רצתה שקט, חשב לעצמו, ובאמת לא אמרה מילה. הוא זוכר את רעש טריקת הדלת, את הנעליים במדרגות כמו סוס פצוע .את שקית הממתקים עפה את מול הרוח ומשמיעה קולות של זרם חשמל. ובמיוחד זכר את רעש פרימת הדרגות מכתפיו שעשה מתוך זעם כשהבין שבמלחמה האמיתית הפסיד. 

בסוף המלחמה הוא שכר דירה ברמת הגולן והחליט להתמסר לחקלאות ולאומנות, הוא רצה לשכוח את רעות, את כל מה שקשור בה אך הכאב לא הניח לו. הוא עזב את ההוראה והתחיל לעבד חלקת אדמה קטנה בישוב שאליו עבר. בדירה ההיא הוא ביקר רק עוד פעם אחת כדי לאסוף את הציורים שלו. רעות כבר עזבה, השכנים אמרו שהיא עברה לגור בירושלים. את הציור של השעון היא לקחה איתה.