סדר-יום משורר וסופר
הבלוג הזה הוא הקשר המהיר, הפומבי שלי לעולם. המקום בו ניתן להעביר תחושות ומחשבות שמטלטלות.שכואבות (בימים אחרים שמשמחות). ואין נכון מהיום הזה כדי לספר על תחושות כאלה.תחושות של אדם מול בוראו , אדם מול עצמו, אדם מול אדם.
כמה עצומה היא ההתנהגות שלמשפחות החללים ששבו הבייתה. כמה אצילית,נקייה, אמיתית.כזו שלא תשכח, לא א הטוב ולא את הרע. כזו שיודעת להכיר תודה.כזו שלא מלקקת ולא מתלקקת.עדינה כזו. היום חשבתי, בין דמעה לדמעה , שהעדינות הזו אבדה לנו, לרובנו.או נכון יותר, שאנחנו חושבים שהיא אבדה, כי ככה אומרים לנו, כי ככה מציגים לנו, והנה היא פתאום יוצאת,קורנת כל-כך. הרבה אמרו היום על עלינו ועליהם, אבל אני מרגיש שצריך לשוב ולומר, צריך לשוב ולומר ששוב ראינו היכן שוכנת הנשמה.וודאי שלא אצל ההמונים שהריעו לאיש שריטש גולגולת של ילדה באבן.וודאי שאצל אלו שמחלו על כאבם האישי כדי להקטין, ולו במעט, את הכאב של האחר.
בימים כאלה, האדם עומד מול בוראו ואומר "ברוך דיין האמת" שהרי הכל אמת מאצל הקב"ה וכאדם מאמין, אני מאמין בזה בכל ליבי.דווקא בימים האלה צריך לזכור שגם בדברים הקשים,על אף שנראים אכזריים ובאמת בהסתכלות אנושית-זמנית הם אכזריים, יש אמת. לעיתים האמת כואבת.על אחת כמה וכמה כשאיננו יודעים מהי בדיוק ומתקשים להבין מהיכן באה ולהיכן היא לוקחת. בימים כאלה אדם עומד בודד מול עצמו, מתבונן באלפים בני אדם שבאים להלוויית אדם שאותו לא הכירו.איזה כוח אדיר יש בזה.
בימים כאלה, אדם מרגיש בודד.בודד אל מול המוות שממתין לו.בכל רגע יכול להופיע כמו נחש שמזכר את ראשו ומכיש, ואי אפשר לדעת. וראוי לחיות באמת, וע"פ האמת, כי אי אפשר לדעת.וראוי לזכור את זה גם בימים בהם המוות לא פוקד, לא אותנו.יש ימים כאלה בהם הנצח נראה מנת חלקנו,אז חשוב לזכור כי הקץ הוא מנת חלקנו. ואסור שזה ישתק אותנו אלא דווקא יאיץ בנו, לחיות באמת, בנקיות, בתשוקה לנכון ולטהור.שנהיה אמיצים לומר מה שאנו חושבים ומה שמרגישים.כי אין לדעת מה יקרה רגע אחר כך.
היום התפוצצה קרנית גולדווסר בפני. לא איני מכיר אותה אישית, ולעולם, פרט מעל הבמה בכיכר רבין, לא ראיתי אותה.ובכל זאת, היום היא התפוצצה לפני. ופוצצה את תוכי. אישה צעירה, נאה שפתאום מוצאת עצמה אלמנה, לאחר שהייתה שנתיים עגונה.ואפילו ילד אין לה להישען עליו, לחבק, להריח.היום היא דיברה על כך שאודי ז"ל ("טוש", כמו שקראה לו וכנראה היה זה כינוי החיבה בינהם)יחיה בה לנצח. כמה זה קשה שאדם נוסף חי בך לנצח. מדבר פתאום, צוחק פתאום. ורק אתה שומע , רק אתה רואה, רק אתה מבין.אני באמת מתפלל שיהיו ימיה הבאים טובים יותר, שיהיו רגעים, ולו מעטים בהם תוכל לחייך בלב שלם, עד שתיזכר. עד שתשמע צחוק.
היום היה יום קשה.
אמן ואמן.
העם שלנו צריך לזקוף קומה ולהתאחד לא רק בעיתות משבר ושכול, אלא ביום יום מתי נבין שזה כוחנו , ולגבי משפחות החיילים הן אכן גילו אצילות נפש וגבורה.
שברון ליבה נגע בכולנו.
אתה מבטא היטב את מה שאנחנו מרגישים.
יאיר, כמה אתה אציל ועדין ואמיץ. מסכימה עם כל מלה, הוצאת אותה מפי!
תודה לכולם על התגובות.אין אלו תגובות על טיב של יצירה או מחשבה מקורית, כי אם תגובות שמראות שאנחנו נושמים את אותו אויר וחשים דברים דומים.כמה נחמה יש בתגובות מן הסוג הזה.
מרגש ומדויק – שלא יהיו הימים הרגל. שהאבלים יזכו למעט הרגל מבורך.
עם כל הכאב אני לא יכולה להפסיק על שבוי חי מאוד, שעדיין יושב בשבי והוא חי!!! גם משפחות הרוגי המלחמה הארורה כל הזמן במחשבות שלי, הילדים שנולדו לשמפחות ללא אבא, כל אותם שראוי לחשוב על הקורבן הנורא שלהם, על מחדל מותם.
תודה מיכל.אמן.
מיכל, זה מזיק לכל מה שחשוב לך להציג את מותם של חיילים כמחדל.
כבר הרבה זמן שלא קראתי דברים חדשים בבלוג. מה קרה?