סדר-יום משורר וסופר
יותר מכל-מרגש
"רומן אמריקאי", הוצאת דביר , 271 עמ'
"יותר מעשר שנים מזוינות אני פה, הם חשבו שאני אחזור כמו פודל רטוב אחרי שבועיים והנה כבר יותר מעשר שנים", אלו הן המילים הראשונות שאומר יקי-ג'ק, גיבור הספר "רומן אמריקאי"(הוצאת דביר), ברומן המיוחד הזה של יהונתן גפן. הוא אומר את המשפט הזה אל מול שורת הבקבוקים שעל הבר בערב חג המולד כאשר הוא יושב לבד עשר שנים אחרי שהגיע כהבטחה אל "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות".המשפט נדמה להיות הכרוניקה של הרומן כולו,כרוניקה של אדם שגם אחרי עשר שנים בהם נדמה היה שעבר עליו הכל: הצלחה, כישלון, נישואים וגירושין הוא עדיין מתבונן על עצמו בראי של הארץ אותה עזב ("הארץ ההיא",כפי שנקראת ישראל בספר),למרות שלאורך הרומן הוא מנסה להסיר אותה מעליו.
יקי (ג'ק) מיטלמן (מיטל) הוא צייר ישראלי מצליח,אלים, מתוסבך ומתוקשר,בן לניצולי שואה שמחליט בעקבות התאהבותו באישה אמריקאית,ג'וליה , ציידת אומנים , יהודיה למחצה ,בלונדינית גבוהה וורודה ("אין ספק שוורוד זה הצבע שלה",עמ'93).לעזוב את המשפחה שלו, אשתו הנאמנה והמעריצה עדנה ,שני ילדיו,בן וגל ואת הארץ שבה כל-כך הצליח ולעבור לניו-יורק. שם הוא מנסה להשיל את עורו הישראלי בכך שהוא צובע את שיערו לבלונד, מפסיק לעשן (פרט לסיגריה אחת לפני השינה) ,מתחיל ללכת לחדר כושר ולאכול צמחוני ( פרט לפעמים שג'וליה לא רואה בהם הוא קונה נקניקיות ברוטב חריף). הרומן משייט במרחב חייו של יקי מימי ילדותו , תחילה עם הוריו ניצולי השואה בשכונת נווה שאנן בחיפה, אחר כך עם דודיו במושב תל גנים, דרך הצלחתו ומעלליו בתל-אביב, ההצלחה הגדולה בניו-יורק והכישלון שבה אחריה.
הספר הוא אינו ספר מתח ומרכז הכובד שלו הוא בתיאורים הדרמטים שלו ובעיסוק בנפשו של יקי. ובכל זאת ניכר כי גפן מנהל את כולו באווירה של סרט פשע זול ,בין אם בתיאור הדמויות, לדוגמה האופן בו מתואר המראה של ג'וליה:"בחליפת מיני וורודה,רגליה ארוכות בגרבי משי שחורים, עם קשת השיער הוורודה החובקת את שערה הבלונדיני אמיתי-כמעט לבן מרוב בלונד נפוח ומתעגל כלפי חוץ בקצותיו"(עמ' 90) , ובין אם בתיאור המצבים, לדוגמה הצורה בה מתאר גפן את מותו של מוזס אדלר:" מכונית המרצדס השחורה והמצוחצחת נסעה במהירות של שבעים מייל לשעה ועצרה בחריקה ליד החנות של הקוריאני .קנה קצר נשלף מהחלון שמאחוריו נראתה מסכת המוות כחולת המשקפיים ."טריק או טריט?" אמרה המסכה.שלוש צרורת מיני עוזי השכיבו את מוזס אדלר על עמדת הדלעת"(עמ' 227) וכך הוא מתפתח עד סופו שכמיטב המסורת האמריקאית הזולה הוא צפוי וטוב: קטי חוזרת לדגמן, ג'וליה מתחתנת עם האדם שמתאים לה,הוא מתחתן עם האישה שאהב מהקולג' וכן הלאה, כל הדמויות הראשיות ברומן מצליחות "להסתדר" בתוך "מדבר המלט והברזל הזה" (כפי שכותב אלבר קאמי לאחר ששב מניו-יורק, וגפן בוחר להביא ציטוט מתוך דבריו בפתח הספר) ולצאת לדרך חדשה ומבטיחה. רק יקי, שבמשך כל השהות שלו בארצות הברית לא הצליח למחוק מעליו את הישראליות שלו על כל מובניה ולא משנה כמה ניסה(בשלב מסוים הוא אפילו המיר את דתו), סיים את דרכו ברומן הזה בדרך שבא מסתיימים סיפורים בישראל הקשה ועייפה :חסר בית על מדרגות הכנסייה שיכור מותש ופצוע.
במהלך קריאת הרומן קשה להתעלם מהדמיון הביוגראפי הכמעט מוחלט בין יקי לבין יוצרו, יהונתן גפן. חיזוק לדמיון המשותף ולהשלכותיו על הרומן ומתוך כך על יצירתו של גפן כולה, ניתן לקבל מעורך הספר,יגאל שוורץ, שכותב בגבו כי: "זהו רומן שלם העומד בפני עצמו..הוא מצטרף לשני קודמיו אישה יקרה וחומר טוב ומשלים טרילוגיה ישראלית.." .אם הנחה זו נכונה והקישור שעושה שוורץ בין הרומן הנוכחי לבין שתי האוטוביוגרפיות הקודמות של גפן הוא נכון, אזי הרומן הזה הוא רומן חשוב בספרות העברית בכלל וביצירתו של גפן בפרט, משום שהאוטוביוגרפיות האלו של גפן באות בעצם לספר לנו את סיפור לידתם של הישראלי ושל התרבות הישראלית מראשית התהוותם בשנותיה הראשונות של המדינה ועד היום וכל זאת מתוך הכנות ה-"גפנית" שפרט לרומן זה מספרת את הכל תחת השמות האמיתיים והאירועים האמיתיים ונדמה לי שאין אנשים רבים כגפן שהיו בכל-כך הרבה צמתי תרבות ואין כאלו בכלל שהעלו הכל, מתחילה עד סוף, על הכתב .זה נפתח בספר "אישה יקרה" בו מתאר גפן את ימי ראשית המדינה, זה ממשיך ב"חומר טוב" בו מספר גפן על שנות השבעים העליזות שהיוו בעצם את תחילת הפתיחות אל התרבות האמריקאית, וכלה ,נכון לעכשיו, ברומן הזה בו הוא מציג את הישראלי בן שנות התשעים והאלפיים שמדמה בליבו שהוא יוכל להתנתק מן העבר שלו ולהפוך לאדם אחר.
כתיבתו של גפן אינה כתיבה מוקפדת או מדויקת מבחינת בחירת המילים ומקוריות המצבים, ובכל זאת , תיאוריו האמיתיים יחד עם הכתיבה המרגשת, הביאו אותי ממש לכדי דמעות בקטע הבא:" ג'ק הסתכל החוצה,השלג פסק לרגע,והוא ראה נערה צעירה ומלאה הולכת מהר,כאילו היא בורחת ממשהו,כובע פרווה על ראשה,אחר כך היא נכנסה לתא טלפון החדירה מטבע לחריץ המטבעות והרימה את השפורפרת."הלו גלי מתוקה שלי" ג'ק הרים את הטלפון בדירה שלו, "מאיפה הגעת הנה פתאום?","עכשיו בדיוק הגעתי מארץ עוץ",הוא שמע את הקול הגבוה שלה מרחוק אבל ברור, "די אבוסקה, נמאס לי כבר לעוף,אני כל כך שמחה להיות בבית,איפה אימא סלנו?","בירושלים,גלי קטנה שלי,משקה את ערוגות הכרוב של סבא ומתפללת שנחזור כבר וניסע לסיני כמו בכל שנה","איפה כולם היו?איפה אני הייתי?","זה סיפור ארוך גלי, אבל עוד מעט כולנו שוב נהיה יחד.גלי?את שם גלי?" (עמ' 267).גם עכשיו בקריאה חמישית אני עדיין מתרגש, כך שבעיניי "כוחו" של הרומן הזה, על אף הרעיונות המעניינים ותמונת המציאות שבו , הוא עדיין יותר מכל –ברגש: בשילוב הנפלא בין דמיון למציאות יחד עם הרגש הרב הנוטף מתיאוריו (כמו התיאור לעיל) שמצליחים לברוא עולם שבו הרגש שולט בכל.עולם בו אדם בורח ממולדתו בה הוא מצליח בשביל לנסות למחוק את עברו ולברוא את עצמו מחדש, עולם בו מולדתו מסרבת להרפות ממנו ועולם בו הוא מסרב להכיר בכישלונו מתוך תחושות של בושה ואהבה עד הסוף המר .