סדר-יום משורר וסופר
הערה אודות מנהגי האבלות אחרי המוות
אחרי המוות חייבים האנשים הקרובים לו במנהגי אבלות:לקרוע קרע בשמלתו, לא להסתפר ולהתגלח, לא להאזין למוזיקה ולא להשתתף בשמחות וכולי'. השאלה היא: מדוע אנחנו צריכים ציווי הלכתי לנהוג מנהגי אבלות ? שהרי אם אנחנו מתאבלים על המת,אדם שהיה קרוב לנו, נמצא את הדרך להתאבל, ברוח הזמן ובדרך שלנו. ואם איננו מרגישים אבלים אז למה לחייב אותנו?
המסקנה המתחייבת מהשאלה הזו (נטולת התשובה, אם בוחנים אותה בהסתכלות המקובלת שמנהגי האבלות הם כלפי המת, או כלפי תחושתו של האדם אל המת עצמו)היא שמנהגי האבלות הם כלפי המוות עצמו, כמושג , כהגדרה.
מעט על מושג מוות (מהות?)
המוות הוא אינו בדרך העולם בשורשו. כל אדם שיחפש בנפשו לא יימצא בה את דרך המוות כדבר טבעי.לא ימצא בה אפשרות לסיום פתאומי של קיום מבלי שהיה ידוע מראש ולו במקצת(ומי שיאמר שישנן מיתות שבהן המוות ידוע מראש, אשיב שילכו ויבדקו כמה אנשים שכבר היו בני מוות שבו לחיים ולהפך-וייראו שנסים רבים מחוללים כל יום ואסונות רבים עוד יותר). המוות הוא תופעה "קוסמית" בה נפרדת הנשמה מהגוף ומסיימת את חיי האדם בעולם הזה ללא כל ידיעה של "לכתחילה",של למה זה קרה דווקא כעת (תמיד ניתן לתת סיבות של בדיעבד כמו גיל מחלה וכולי').
את התופעה (מהותה?) של הפסקת דבר לפתע אנחנו יכולים למצוא לראשונה אצל האדם הראשון שגורש מגן עדן.(שהרי כל מי שלא יכיר את הסיפור יודה שעל פניו העונש של גירוש מג"ע הוא פתאומי.). נפלא לראות שבאמת העונש של האדם הראשון (עונש הגירוש ממש) היה גם אישי וגם לדורות. כלומר אותה הפסקה פתאומית של הקיום שלו במקום שבו הוא התקיים(שהרי אחרי הגירוש דרך קיומו כייצור חי הייתה שונה לחלוטין) הייתה הגרוש מג"ע ולדורות הגרוש הוא המוות.אולי ניתן לומר שהעונש הגדול ביותר שהביא האדם הראשון על האנושות הוא התלישות,העובדה שהאדם צריך לחיות את חייו בחוסר וודאות קיצוני.שבכל יום עלול למות".
המשך הערה אודות מנהגי אבלות אחרי המוות
א"כ אחרי שהסברנו מהי מהות המוות(סיום פתאומי של החיים), ברמה השטוחה ביותר, ניתן להבין את מה שכתבתי בסוף הפסקה הראשונה , שמנהגי האבלות הם כלפי המוות. כלומר: כלפי העונש. כלפי הפחד. כלפי התלישות הנוראה. האדם מתאבל משום שהוא נתקל במוות אל מול עיניו.במוות על משמעויותיו עבורו.כל אדם בעל נפש יעיד שכאשר מתגלה לו התלישות האנושית הוא אינו רוצה/יכול להאזין למוזיקה או לטפח את עצמו וכולי'.
א"כ ניתן לשאול, אם הדבר כ"כ מובהק, מדוע נכפה על האדם להתאבל?
התשובה לכך פשוטה:האדם הוא חיה פסיכולוגית שביכולתה להדחיק מסדר יומה כמעט כל דבר.לא כל בן אדם הוא "אדם בעל נפש"(ולמען האמת רוב בני האדם לא). ואת העובדה הזו של תלישות האדם בעולמו,מבהירה לנו ההלכה, אסור להדחיק. החיים של האדם חייבים להתנהל בראי המוות. בראי ההכרה של האדם שהוא תלוש. שהמוות עלול להופיע בכל רגע.
למסקנה: מנהגי האבלות באים להזכיר לאדם את העונש הקשה כל-כך שבו הוא מצוי.עונש הקיום מתוך חוסר-וודאות.שע"י זה שיזכור האדם שזמנו קצוב והוא אינו יודע מה הקצבה, הוא יתאמץ לקיים את ייעודו.ויקפיד על חייו יותר.(מבחינת דיוק ואמת ואמונה-באם הוא מאמין). ואין מסר חשוב מזה.
אני לא מסכימה.
גם כי בעיני כל היופי של סיפור גן העדן הוא שהעונש טמון כבר בציווי שלא לגעת בעץ הדעת. כלומר – עצם היותך אנושי מחייבת אותך לגעת ולבדוק ולא לרעות כמו פרה באחו.
גם כי העונש הוא נורא אבל הוא הנותן לחיים קצב וסערה וטעם, למרות החרדה האיומה שממלאת אותי בכל פעם שמישהו אומר את המילה "מוות".
גם כי בעיני אבל הוא בפשטות אמירת שלום למי שנפרד מאתנו ולמי שבא לעזור לנו לחלוק בצער. ריפדו לנו את הדרך בטקסי חיים בכל המקומות המשמעותיים, וגם לדעת להגיד "שלום" צריך.
לכן מנהגי אבלות מתקיימים ברוב החברה היהודית בישראל, במידה כזו או אחרת.
מעבדים את האבל, נפרדים ולרגע לא נמצאים לבד. חשוב ומשמעותי מאוד.
א.לגבי עץ הדעת. עד שלא טעם מן העץ-לא היה אדם. כשטעם-הפך לאדם.עונשו-גרוש.תלישות.
ב.הרי כתבתי שהחיים בראי המוות הם הם שמביאים למיצויים המלא.
ג.אין ביהדות טקסים,אלא במה שנצרך לטקסים. בעקרונות שההלכה בקשה לשמר.ואני באתי לתהות מדוע בקשה ההלכה לשמר את הטקסיות של האבל. וכמו שכתבתי בתחילה,לו לא היה ריטואל של אבל אזי מי שהיה רוצה להתאבל,היה מתאבל בכל מקרה ומי שלא לא.אך לא כך הדבר.
גם אני אינני מסכימה.
לדעתי יש במינהגי האבלות היהודיים חוכמה רבה. ולא, אינני מבאה ממשפחה דתיה.
לצערי, איבדתי את אחותי כשהייתי בת 15, והיא בת 18.
עם היוודע דבר האסון הבית התמלא בחברים וקרובי משפחה שעטפו אותנו באהבה וחום במשך כל ימי השבעה.
תמיד היה מי שדאג לכל מחסורנו, והיה שם כדי לחלוק את כאבינו.
המנהגים הברורים של הקבורה והאבלות הקלו עלינו – לא היינו צריכים לחשוב או להחליט, היה נוהג שנהגנו לפיו.
בסוף השבעה היה בי רצון עז להתקלח, להחליף בגדים, לצאת מהבית וללכת לבית הספר ושכל האנשים ילכו מאיתנו, ובעיקר לחזור לחיי.
א. לא ידעתי תחושת אובדן קרוב כך שאיני יכול להתמודד עם חוויה אישית כשלך
ב. אך למרות זאת לגופו של עניין: לא פסלתי את מנהגי האבלות חלילה. אני כן אדם דתי.רק ניסיתי להבין את שורשם.ואני בטוח שגם אם לא היו מנהגי אבלות מוגדרים היית מתאבלת על אחותך באופן ראוי (ואולי אפילו דומה).מה שמחזיר לשאלה, לשם מה החיוב ההלכתי במנהגים האלה?
יאיר, דבריך מעניינים מאוד ותודה שחילקת את חוות-דעתך בנוגע לאבלות.
כמו-כן, אף אדם אינו מוכרח להתאבל על קרוב, ואני מכירה כמה כאלה שביום הקבורה יצאו לבלות במועדונים.
משפחה אוהבת מתאבלת למען נשמתו של המת, כפי שכתבת, אך גם מתוך כבוד על האדם שזה עתה נטש אותם. הקרע, הפרידה הפתאומית, קשה גם למשפחה בנוסף למת. האבלת מסייעת למשפחה להיפרד ממנו, כמו כן- מסייעת לאסוף את המשפחה יחד, שזהו דבר די חיובי.
ואם עד היום אף אחד עדיין לא חזר מלמעלה, סימן שטוב להם.
אהבתי את סגנון הכתיבה שלך.
אני מאוד מזדהה אישית עם חוסר היכולת לשמוח בשעת אבל. אפילו אין צורך להשתית זאת כמנהג, כי זה מה שמרגישים: אין חשק להיות מטופח ולבלות. (לשמוע מוזיקה מרגיעה אולי כן, אבל מוזיקה היא לא רק לשמחות, גם לעצבונות)
אני גם מאוד בעד קבורה, ובעיני הכי חשוב ללוות מת קרוב לדרכו האחרונה, בעיקר אם הוא קרוב.
אבל דבר אחד בטקס מיותר בעיני, ונראה כסתם סימבול חסר משמעות: זה שחותכים את דש הבגד. זה תמיד נראה ומרגיש לי כאקט חיצוני , סימבולי ומיותר. הלוואי והיו מוותרים עליו.
אני דווקא חושב שרוב חיינו הם סימבוליות.ושיש לה ערך רב.ראוי לזכור שלרגש כח משמעותי בניתוב חיינו ולסמליות השפעה רבה על הרגש.