אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
הוֹי אִמָּא הַקְשִׁיבִי לְנִיחוֹחַ הַשֶּׁקֶר הַדּוֹלֵף מִנְּחִירֵי הַבַּיִת.
שָּׁעוֹת אֲרֻכּוֹת צְפוּפוֹת כְּלַהֲקַת זְבוּבִים
מוּל שִׁמְשַׁת הַחַלּוֹן, חֲפָצִים עֲרוּמִים בְּסֵדֶר מוֹפְתִי,
קִירוֹת נוֹשְׁמִים בְּחִוָּרוֹן. הַגּוּף פּוֹסֵעַ מִבְּלִי שֶׁנַּרְגִּישׁ.
עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת.
הָעֵינַיִם מִתְכַּבְּסוֹת, מַבָּטָן גּוֹלֵשׁ
בְּקִמּוּרֵי הַבַּיִת, חָלָב מִתְפַּשֵּׁט אֶל פִּטְמוֹת הַחֲלוֹם,
אַךְ הַפַּחַד, הַקְשִׁיבִי! הָאֵין הוּא מוֹעֵךְ בַּחֲשֵׁכָה
אֶת הַשָּׂפָה כֻּלָּהּ?
הו אלוהים, זה נורא. הפחד הזה. טראגדיה אמיתית.
כתוב חד ומדויק. (שכחתי לציין)…
שירה מדוע זה כל כך נורא? השפה תמיד רוצה להיות נעולה בתוך חשיכה, הלא גם בתוך חלל הפה אין מקום למנורת ליל זעירה.
לא יודעת, אולי ככה זה התקבל אצלי. תחושת מחנק. כמו גז שדולף. כמו בסיפורי תאי הגזים.
בתוך חלל הפה אין מקום למנורת ליל זעירה
זה השיר, וגם על זה לא הייתי מוותרת
שָּׁעוֹת אֲרֻכּוֹת צְפוּפוֹת כְּלַהֲקַת זְבוּבִים
למרות שיש לך שם קירות נושמים ומבט גולש שגם אני תיארתי ככה פעם בהקשר של בית, וזה סיקרן אותי,
ניחוח הדולף מהנחיריים
הפחד שציירת מעורר אימה וסקרנות
קשה לנשום את השקר הדולף של הבית בבית . היטבת לבטא.
פחד גועש
הדס. מירי ואורה היקרות, תמיד אפשר לחשוב על ריח פעמון. גם לריח יש צליל. גם לצליל יש מלים. וכך, בעודנו משוטטים חסרי זהות לתוך חשכת הגוף, הנה מצאנו: הגענו לבית המרקחת של האלוהים!
כשאימא ואבא ירשו לילדים לפחד לא לשקר לגעת באימה בלי להתנצל לא לבלוע את הנימוס ולגהץ אותו אל הצעצועים – כשירשו לבכות בלי "קוקו" ובלי שאלות -כשכל זה יקרה יבוא המשיח והוא רכוב על חמור צעצוע לבן . יצא מחנות "טויס אר אס", בידו מקל פיות מנצנץ והוא בוכה בקולי קולות בלי שקר מסביב.
אוי משיח, כמה פעמים עלינו לפשק את הלסתות הרכות של החלום?! באתי אל המציאות כמי שנכנס לטירה בלי דלתות, רק רוחות רפאים שאגו במסדרונות. איזה מזל שלמשיח יש שעון כיס! רק ככה הוא יכול לדבר בלי נטיפי קרח מהפה.
מיכל. החינוך צבוע היום מאי פעם. זה יפה מה שכתבת.
פיטמות החלום… צירוף גדול, הוא לא מובן אבל הוא מדבר את עצמו…
כמו השקר הדולף… שקר תמיד דולף… אף אחד לא מנדב שקרים אבל כשזה כתוב זה נשמע מוזר, ומקסים
להתראות טובה
תודה טובה. ומה לעשות שאני תמיד חש שהשקר הוא הקלמנטינה של החיים. רך, קטן וקופצני – תמיד מסתתר מתחת לסלסלת החיים.
אהבתי בשיר את המטאפוריקה העזה והדומיננטית כל כך, הזכירה לי ציפוי עבה-עבה של פרי וכאשר מגיעים אל הליבה מבינים שהפעם הציפוי טעים וחשוב לא פחות מהפנים, ואולי החוץ היה הפנים? אותה התלבטות קשה היתה לי לפני שנים עם שירי אלתרמן, בייחוד ב"כוכבים בחוץ" שלו. כשהמטאפוריקה כ"כ דומיננטית, היא נעשית חזות הכל, החוץ הופך לפנים.