אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
אֶת מוֹתוֹ שֶׁל אָבִי יָכֹלְתִּי לַחְזוֹת, כְּמוֹ-גַּם אֶת מוֹתָהּ שֶׁל אִמִּי,
אַךְ אֶת מוֹתִי שֶׁלִּי לֹא יָדַעְתִּי.
כְּשֶׁאֲבִי בָּא אֶל מִטָּתִי הֶעֱמַדְתִּי פְּנֵי מֵת, שֶׁלֹּא יָעִיר אוֹתִי מִן הַחַיִּים.
וְהוּא נִשְׁכַּב, מְבַקֵּשׁ לְהִתְפַּנֵּק, מַה כְּבָר יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת?
הֵרַחְתִּי אֶת הַצַּחֲנָה,
וְעִם כָּל לִטּוּף
שָׁמַעְתִּי אֶת גּוּפִי נִתַּק מִמֶּנִּי.
בְּהַדְרָגָה, כְּשֵׁם שֶׁמְּסִירִים חִתּוּל מִתִּינוֹק, נִרְעַדְתִּי:
רְצוּעוֹת בָּשָׂר צְרוֹרוֹת בְּפִנַּת הַחֶדֶר, וְנִשְׁמָתִי עֵירֻמָּה.
דְּמוּת שֶׁל אֵם אוֹסֶפֶת חִתּוּלִים, שׁוֹרֶקֶת קוֹלוֹת,
מַבִּיטָה אֶל הַמִּטָּה – מִישֶׁהוּ מְגַמְגֵּם בָּאֲוִיר,
שֶׁלֹּא לְהַפְסִיעַ אֶת דַּרְכּוֹ לָעוֹלָם.
חזק מאוד. בררר
וואו, לי. תודה. האמת היא שהשיר פורסם בהליקון לפני כארבע שנים וכמעט שכחתי ממנו, עד שפתאום נזכרתי שמיקי קם קראה אותו שלוש פעמים ברציפות (!) באירוע שירה, ולא סיימה כי היא פרצה בבכי. הברכיים שלי רעדו אז. נזכרתי והחלטתי לבדוק אם השיר עדיין רועד במבחן הזמן. תודה
חתיכות חתיכות מן הלב הנקרא גם נפש.עליה יש לשמור אם לפצי חיים אנחנו
לפצי=חפצי
אכן חזק וחודר.
זו הייתה תגובה שלי.
נוגע בצורה עזה ומכאיבה בעבר הזוי שההווה יוצר. אין כמו משוררים לאחד בנפשם את המוות והלידה.
קשה לי להגיב מרוב בתוך זה.
מעניין ונדיר, הכותרת מורידה אותו מגדולתו
השיר שלך שאני הכי אוהבת עד כה.
לי, מירי, איציק, מוטי, אומי, ל" ויעל היקרים! איזה כיף שדרכתם בכף רגל יחפה לתוך הלב שלי.. תודה על המלים החמות
אתה דרכת קודם! 🙂
וואו אהבתי על אף הקושי.
תודה עדנה, במה התקשית?
שירים טובים רק צוברים כח, אני בטוחה שהיית באלם כשקראת את זה
להתראות טובה
תודה רבה טובה
יקיר, אין ספק שזה אחד מהשירים הטובים והטעונים שלך. לקחת חומר נפץ אוטוביוגרפי (איני מכירה משורר שממציא יתמות) והתמודדת איתו בגבורה ובעדינות בלי לגלוש לסנטימנטליזציה, שזה הרי הכי קל. לבד מזאת שלחת אותי ברגע לשיר הידוע של עמיחי על אביו וגם לפרשיית מותו של אביו של חנוך לוין בצעירותו, ועל זה ועל המוות הוא כתב פעם, ש"הרואה את המתים אין לו מה להגיד, הוא הולך הצידה וממשיך לחיות כמי שהפסיד". והנה, לך היה מה להגיד על ההפסד, הכאב, החרדה, האהבה והאשמה, בתוך שיר אחד.
איריס היקרה, תודה על היריעה הספרותית והניתוח החכם בשורה האחרונה. האמת שלא חשתי שהעזתי כל כך הרבה בשיר הזה. כתבתי אותו מתוך שעמום, ואפילו חשבתי שהוא ייקרא בשיעמום, ופתאום כל התגובות הללו.. ממש מפתיע. העיקר, לפעמים צריך לקלוע את כל השרוולים הלשוניים לגוף אחד בכדי שייכנסו למכונת הכביסה. הנה, קראתי את השירים שלך והופתעתי מהאקספרסיביות הגופנית. הכל נוטף מתוך השפה [וזאת מחמאה!] בעוד הנפש, נו מה, כרגיל. בלי מלים
וואו.