אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
הַגּוּף מִתְרוֹקֵן. נוֹתְרוּ עוֹד מִסְפַּר פַּרְצוּפִים לְהָאִיר אֶת הַמַּרְאָה
וַעֲדַיִן, גַּם הֵם סוֹפָם לְהִבָּלַע.
לְאָן לְהוֹלִיךְ אֶת הַחֹשֶׁךְ כְּשֶׁמַּדְלִיקִים אֶת הָאוֹר?
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ מוּאֶרֶת בַּסּוֹד הַלופֵף אֶת מְקוֹמֵךְ, הַמַּבָּט שֶׁלִּי
חוֹפֵן אוֹתָךְ בַּעֲדִינוּת, כַּצְּלָעוֹת הַנּוֹשְׂאוֹת אֶת הַלֵּב. לְכָל מָקוֹם.
הַגּוּף מִתְרוֹקֵן מִקּוֹל דִּמּוּיָיו, וְנֶפֶשׁ קְטַנָּה מַבִּיטָה בַּמַּרְאָה.
כְּשֶׁבִּקַּשְׁנוּ לְהִכָּנֵס אֶל הַחֶדֶר מָצָאנוּ אוֹתוֹ נָעוּל מִמַּאֲמָץ.
חֹר הַמַּפְתֵּחַ נוֹתָר פָּעוּר, עַיִן הֲמוּמָה – הַזְּמַן הִקִּישׁ אֶת מְחוֹגָיו בָּאֲוִיר:
הַכָּאן הוּא הַרֶגַע אוֹתוֹ דִּמִּינוּ לְמָּקוֹם?
הַגּוּף נִתְרוֹקֵן מֵעִמָּנוּ כַּיֹּפִי הַנָּסוֹג אֶל הַמַּרְאָה כְּשֶׁאָנוּ חוֹלְפִים
אֶל תּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, עָמֹק אֶל תּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ
יקירי, יפה ומרגש. תנועה בין חשיכה לאור, בין מלאות ריקה לריקות מלאה, בין שיקופים לממשויות. אם זה שיר חדש – משהו התחדש אצלך.
תודה מוטי, על האבחנה המענינת. השיר לא חדש, מלפני כמה שנים, כחלק מ"מכתבי אורפאוס".
יקיר, שיר אהבה מקסים, שאיכשהו נתפס אצלי כמתכתב, אולי מבלי משים עם "מיטת אהבה" שלי, אל הרפלקסיה והרגע אחרי.
אולי אין צורך בשני סופי טורים כאן:
"אוֹתוֹ נָעוּל מִמַּאֲמָץ."
ו-"עָמֹק אֶל תּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ"
אמיר, לא שיערתי שזהו שיר אהבה במובן הקלאסי, אלא יותר הרכנת ראש נוכח הזמן, הזיקנה והתפוררות הגוף. תודה על ההפנייה לשיר שלך, מחמיא לי שחשבת כך, אע"פ שלא קראתי קודם לכן את "מיטת אהבה". העיקר! השיר פורסם בהליקון, בעריכתך, ורבות התודות על הפרסום והתגובה החמה.
סליחה, סליחה. אסוציאציה פרטית שלי, ושיר אהבה? כן, כי עם כל יד הזמן, האנחנו לא נשבר. או שמא אני טועה?
יקיר –
לְאָן לְהוֹלִיךְ אֶת הַחֹשֶׁךְ כְּשֶׁמַּדְלִיקִים אֶת הָאוֹר?
למקום שכף היד אינה מסוגלת להגיע, אינה מסוגלת לתפוס אפילו דבר ריק, כמו מלה.
מרתק.
יקיר, שיר מיוחד, מלא יופי וריגוש, מרכב ומקסים
ל" ואורה היקרה – תודה!
יקיר, אני תוהה מה אני לא מבינה, למה אני ניתקעת?
למה הגוף מתרוקן?
זה קשור למוות.
יש בשיר משהו מושך…
יש לי שיר: כשהאש דועכת ואהבה נגמרת לאן היא הולכת לאן?
האם לזה התכונת?
להתראות טובה
הי טובה, אני לא בטוח שהכוונה שלך מדויקת, אך במחשבה נוספת: השיר בהחלט מדבר על מוות, על זמן נשמט, ועל ספינה שמפליגה בלעדיך. כמו הגוף. האם אני זה שעומד על רציף החיים, מבולבל, תוהה: לאן נעלם האור?
..תודה טובה, להתראות
יקיר
"לְאָן לְהוֹלִיךְ אֶת הַחֹשֶׁךְ כְּשֶׁמַּדְלִיקִים אֶת הָאוֹר? "
מרגש השיר הזה…
הגוף מתרוקן אבל מי שקורא את השיר ממלא את נפשו בחלל עצוב של כמיהה.
תודה תמי.
מיכל, שכחת?! הכמיהה היא ממרח השוקולד שאנו יוצקים לתוך באגט הבשר.
נו, מיכל אוי מיכל, מתי לאחרונה הורדת את הגבות? מתי הפסקת להתפלא מול מצולות החיים?
הגבות שלי באמת החליטו היום להזדהות עם ט"ו בשבט ואני נאלצתי לעקור נטוע. מצולות החיים עלו פתאום מהאמבטיה ויחד איתם עלו דגים קטנים שציירו בטורקיז על החרסינה הלבנה. באמת התפלאתי מאוד.
אל נא תעקרי נטוע, אל תשכחי את התקווה, והעיקר! העיקר…? לא לפחד כלל
-)))))
איזה שיר יפיפה! כשקראתי אותו חשבתי על היופי של הדימויים והמילים והמעין זרימה של השיר..
הכי יפה בעיני זו השורה על איך שהמבט שלו חופן אותה..
כל פעם מחדש אתה מרגש אותי..
תודה רות, התגובה שלך נוגעת בלבי