אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
אחת מתוך שתי נערות בוודאי מטפחת את עכוזה העגול.
גיליתי זאת מתוך שהלכתי אחר שתים מהן
והאחת ליטפה את עכוזה. היא קטנה ורזה
וקוראים לה מרים. חברתה הלכה לשמאלה ונענעה
את תלתליה השחורים. הלכתי במהירות מאחוריהן,
וכשנעצרה מכונית הן טיפסו על מושביה ונעלמו בנסיעה.
למחרת, בעודי ממהר לחשמלית האחרונה
רגע לפני התחנה הן הופיעו, כמו חלום,
שתיהן רכות ונעות להדף המכוניות ברחוב.
חייכתי והושטתי יד רועדת, וקיוויתי כי מרים
תנגב את פרצופי המזיע.
שתיהן התעלמו מזרועותיי,
עקפו את בטני ונעו בין האנשים.
אחד מהם אחז בכתפיה של מרים
והושיט את רגלו לתנופת ריקוד. קמתי והלכתי,
מנופף בכובעי לתנועת שלום
ובהפתעה הן עשו כמוני –
מעקמות שפתותיהן בקריאת עלבון.
אחר כך הייתי בחדר, לבדי, חושב על עכוזה התופח.
בחשכה צבטתי את עורי הלח, מניע את אצבעותיי לחלק
הנמוך בבטני, ממשיך וצובט בעורי האדום, מעורר
את איברי הקמוט הזוקף מיד את זכרותו.
נזכרתי בהן בשעה שטיפסו על מושבי המכונית
והבחנתי בפטמותיי הנוצצות בחדר.
קראתי להן שזה בסדר לבוא.
אחת מהן נכנסה ונשענה על קיר בחלון,
מסמנת לחברתה לחכות.
משכתי אותה קרוב והרמתי את קפלי שמלתה,
חושף את השוקיים הפצועות, את המפשעה הצלוקה,
את עכוזה המטופח!
ב.
היא חזרה מן המטבח עם שתי כוסות קפה
והחלה לצבוט בלסתותיהם של האורחים.
ראיתי זאת בשעה שעברתי מן המרפסת אל החדר
ונשארתי להתבונן
באנשים הפוערים את גרונם בפני הגברת.
לאחר כמה דקות קרבתי ונגעתי בידה,
מרחיק את הלעג מאישוניה הרחבים.
אחד האורחים קם, מנגב במטלית
את גרגרי השתייה מסנטרו הקמוט, מנגב במטלית
ויוצא מן החדר. היא הרימה את גבותיה
וסימנה לחברו שיצא אחריו, ואנו נשארנו לבד
לבד שהם שניים: הגברת ואני.
כוסות הקפה העלו טעם חמקמק, ואני אחזתי
בזרועה, אוחז וקולף את עורה השקוף
תחתיו הציצו הפצעים שטרם הושלמו.
הפצעים כעת פרוצים, קראתי, מכופף את ראשה להביט.
במהירות הבשילו על בשרה, מדיפים ריח גז מתוק.
לאחר כמה דקות הרפיתי מזרועה, מרוטה
ומבוהלת היא פסעה אל ידית הדלת,
עוקפת מבטה הזריז על פני הכוסות השמוטות,
ונעצרה בזוית החדר.
השפתיים שלי רכות, לחשה הגברת.
ריח גז התפרץ מן הזרוע ועטף את סדקי הקירות
את ידית הדלת, את נשימתה, ואני ידעתי:
נגעתי בה והשארתי אותה לבד. לבד שהם אחד.
היא והגברת, שאינה מסוגלת לשבת
רגע בודד ליד הפסנתר ולנגן.
מתוך 'בכל בוקר מקריח לפחות אדם בלונדיני אחד'
עם-עובד, 2003
מצוין. אוהבת את השירה-פרוזה הזו. (וןאיזה שם יפה לספר, תביא עוד משם).
הרשה לי להגיב רק לעכוזי הנשים,
טיפוח עכוז נשי-נקודת מוצא שכל כך אהבתי ולו בשל העובדה שזכור לי עכוז נשי אחד שחיבבתי וליטפתי קודם שהכרתי לעומק את הבחורה שנשאה אותו בתפארת.
מאז אותם ימים רחוקים הבחורה נפטרה ועימה הלך לעולמו העכוז, ואני פתחתי לי מנהג להעיף מבט שני על ישבן הנשים שחולפות ברחוב.
ולשיר?
קשה לי להבין איך הכאב הבלתי נסבל כמעט תפס ואחז בי, אבל דבר אחד ברור לי זה פשוט מטלטל בעצמה.
תודה,מיכל.
מיכל היקרה, מי יודע, אולי העכוז גונח בין צלילי הגרון? מאוד אהבתי את התגובה שלך, שיר של ממש
אולי?
תודה,מיכל