אגרוף של יופי קפוץ ומרוכז

כולם מצפים ממני לכתוב שירים, להתעמל, לשוב ולגדל תלתלים – ואני אומר שטוב לי ככה, כל עוד בני אומר "יופי, אבא" כשהוא מצליח להכניס את המוצץ לכיס המכנסיים. וזה באמת קשה, המוצץ גדול והכיס רווי קפלים. לפני כמה ימים קטפתי לו שושנה מעץ, והצבעתי על קפלי העלה. אחר כך נזכרתי שזה לא דומה לשום דבר אחר, גם לא לאלוהים. השושנה הזו היא הסוד העמוק של הטבע! יכולתי להגיד לו, אבל שמחתי שלא הוספתי דבר לתחושת הראשוניות. אפילו על צבע הצבע לא הוספתי מלה. רק להרגיש את השושנה מתפתלת בתוך תוכה, אגרוף של יופי קפוץ ומרוכז. כולם מצפים ממני לכתוב שירים, ואני מגלה את העולם: הנה פרח סבא, שבפוווּ ארוך מתיז את תלתליו, והנה פרח הילד הצהוב, שבלילה, שכיוצא הירח, מתקפל פנימה בביישנות; הנה עץ הברוש, שאפילו הדובי לא יכול לעקור ממקומו, ורק שריקה של עורב שמחפש את אמו מרעידה את עליו; והנה עץ הפיקוס שהוא ירוק תמיד ומכסה כמו גרב את כל שדרות העיר. אז איפה האקליפטוס, שואל הפשוש בן השנתיים, ואני צוחק, אין. האקליפטוס בבית שלו, רחוק באוסטרליה שאחרי הגלים, ואם היה כאן אקליפטוס היינו מחבקים את הגזע הרחב בריקוד. כולם מצפים ממני למשהו שהם כבר מכירים, אבל אני נותן לדממה את ריח העולם, את זהירות הסרפד, את צבע השסק המשתזף ואת הדקירה המתוקה של הדקל הגבוה, שיכולה להכאיב יותר מרומח ברזל הננעץ חזה, או מעט נובע על דף נייר. כי הלב שלנו עמוק, וכמו השושנה הוא רווי סודות, ולך תנסה להכניס לתוכו מוצץ – אולי אז תצליח לצעוק "יופי, אבא" ולרוץ לזרועותיו, רטוב מאהבה.

פורסם במטעם, גיליון אחרון