בננות - בלוגים / / חרדת חיים, ושכחה
אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב
  • יקיר בן-משה

    נולדתי בתאריך בלתי מעוגל, יש לי חולצה מנומשת עם פסים שחורים, וברגע זה ממש מוריד את העפעפיים לתוך הגוף. מלמד כתיבה יוצרת במסגרות שונות ברחבי הארץ, עורך ספרי שירה ופרוזה, עורך ספרותי של בית ביאליק, עורך ספרותי לפרויקט שירה על הדרך מטעם עיריית תל אביב-יפו, מנהל אמנותי לפסטיבל השירה הבינלאומי "שער"

חרדת חיים, ושכחה

 

אֵיךְ לְלַמֵּד אֶת הַמָּוֶת לַחְצוֹת אֶת הַכְּבִישׁ?
פִימָה מֵתָה. נָשְׁפָה אֲוִיר בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה
וְכִבְּתָה אֶת 99 נֵרוֹת שְׁנוֹתֶיהָ.
הָאוֹר גּוֹסֵס בְּתַדְהֵמָה. אֲפֵלָה נִגְרֶפֶת לְתוֹךְ הַבַּיִת.
כְּשֶׁנָּמוֹת יוֹם אֶחָד, לֹא נִטְרַח לַעֲצֹם אֶת הָעֵינַיִם,
מִישֶׁהוּ אַחֵר יַעֲשֶׂה זֹאת עֲבוּרֵנוּ.
פִימָה נוֹעֶצֶת כָּעֵת עֵינַיִם לְתוֹךְ אֹפֶק סוֹאֵן, רוֹטֵט
מְכוֹנִיּוֹת וְצִמְתִּי-אֲוִיר מְרֻמְזָרִים; אֵיךְ לְלַמֵּד אֶת הַמָּוֶת
לַחְצוֹת אֶת הַכְּבִישׁ? גְּבֶרֶת אַחַת צוֹעֶדֶת בִּמְקוֹמָהּ
בְּנַעֲלֵי זָהָב קְטַנּוֹת, נַעֲלֵי רִקּוּד זַעֲרוּרִיּוֹת, נַעֲלֵי בָּלֶט צָרְפָתִיּוֹת,
צוֹעֶדֶת וּבוֹטֶשֶׁת אֶת הַנֶּצַח. נוֹגַהַת אֶל הַמָּקוֹם בּוֹ נִפְקָחוֹת הָעֵינַיִם.
אֲפֵלָה צוֹרֶבֶת. רַחַשׁ תְּנוּעָה, וְפִימָה צוֹעֶדֶת בְּתוֹךְ הַזְּמַן.
עִקְבוֹתֶיהָ שָׁבוֹת וּמוּטָחוֹת לְתוֹךְ עַצְמָן.
בְּמָקוֹם כָּלְשֶׁהוּ בָּעוֹלָם, תִּינוֹק פּוֹקֵחַ אֶת גִּבְעוֹלָיו, כְּמוֹ פֶּרַח
הוּא מְחַיֵּךְ לְתוֹךְ צָהֳלַת הַחַיִּים – בְּעוֹד פִימָה צוֹעֶדֶת בִּמְקוֹמָהּ,
מְחַכָּה
בְּסַבְלָנוּת לָרַמְזוֹר הַיָּרֹק.
שׁוּם דָּבָר חָדָשׁ אֵין בָּרֶגַע הַזֶּה. שָׁנִים רַבּוֹת נֶעֶרְמוּ לְתוֹךְ חַיֶּיהָ,
וְכָעֵת הִיא מְחַכָּה. בְּעַקְשָׁנוּת. כְּמוֹ הַסִּפְרָה 12 הַמְּחַכָּה לְבוֹאוֹ
שֶׁל הַמָּחוֹג הַגָּדוֹל, שֶׁיַּקִּישׁ אֶת בּוֹאוֹ וְסִיּוּמוֹ שֶׁל יוֹם, אוֹ לַיְלָה –
הַאֻמְנָם מְחַכָּה? אֵיךְ לְלַמֵּד אֶת הַמָּוֶת לַחְצוֹת אֶת הַכְּבִישׁ?
הַאִם לְבַקֵּשׁ אֶת עֶזְרָתוֹ שֶׁל יֶלֶד קָטָן הָעוֹמֵד בַּסָּמוּךְ, מוֹשִׁיט יָדַיִם
עֲטוּפוֹת כְּפָפוֹת עִם סִימָנֵי אֲחִיזָה, 
הַאִם לְבַקֵּשׁ אֶת עֶזְרָתוֹ שֶׁל הָאִישׁ הַמְּיֹאָשׁ, הַכּוֹרֵךְ סְבִיב צַוָּארוֹ צָעִיף 
עִם סִימָנֵי חֲנִיקָה? אֵיךְ לִפְלֹט אֶת הַחַיִּים מִתּוֹךְ הַגָּרוֹן, 
לִטְפֹּחַ לָהֶם עַל הַגַּב? לְשִׁיר פִּזְמוֹנֵי עֶרֶשׂ לְתוֹךְ הַשֶּׁקֶט הַנּוֹבֵחַ אֶת הַדְּמָמָה?
שׁוּב וְשׁוּב, אָנוּ מוֹשְׁחִים אֶת חַיֵּינוּ בְּאִינְטִימִיּוּת וְשׁוֹכְחִים לְהַחְלִיף
אֶת הַמִּשְׁחָה, אֶת הַיָּדַיִם, אֶת תְּנוּחַת הַגּוּף, בְּעוֹד פִימָה מְחַכָּה
וְגַם הַמָּוֶת מְחַכֶּה. וּבְיַחַד עֲלֵיהֶם לִצְלֹחַ עֹמֶק שֶׁל זְמַן
וּדְקִירוֹת מְחוֹגִים, בְּטֶרֶם יַגִּיעוּ אֶל הָאוֹר הַסָּגֹל
הַמְּחַכֶּה בִּמְסִירוּת לְבוֹאָם.
  
 

שיר תשובה
כְּמוֹ מְשׁוֹרֵר הַמּוֹחֵק בְּטָעוּת מֶטָפוֹרָה מִטְּיוּטַת הַשִּׁיר
וְחָשׁ, בִּצְמַרְמֹרֶת שֶׁאֵין לְשֵׂאתָהּ, כֵּיצַד הֶחְרִיב אֶת הַשִּׁיר כֻּלּוֹ –
כָּךְ שָׁכַחְתִּי אֶת סָבָתִי. בְּבַת אַחַת, אַךְ בְּמַחְשָׁבָה רַבָּה.
לֹא הָיָה לִי צֹרֶךְ בָּהּ, הַלֹּא הַכֹּל אָצוּר וְסָמִיךְ בַּזִּכָּרוֹן.
וּבִמְקוֹם גּוּף פּוֹרֵחַ, הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁאֲנִי אוֹחֵז זִקְנָה בַּיָּד:
עֲרֵמָה שֶׁל קְלָפִים דְּהוּיִים, שֶׁרַק בְּקֹשִׁי נִתָּן לְמַיֵּן אוֹתָם
בְּתוֹךְ הַזְּמַן, כִּתְמוּנָה שֶׁל סָבְתָא.
אֲנִי מֵרִים קְלָף וְרוֹאֶה אוֹתָהּ מְשַׁדֶּלֶת אוֹתִי לִנְגֹּס בְּלֶחֶם וּבִגְבִינָה לְבָנָה,
אֲבָל בִּמְקוֹם לֶחֶם וּגְבִינָה אֲנִי רוֹאֶה יָדַיִם, וְאֶצְבָּעוֹת, וְחוּטֵי רְקָמוֹת,
וְגִידִים, וְנִימִים, וְעוֹרְקִים, וּמְסָרֵב לֶאֱכֹל מִן הַבֶּהָלָה הַמּוּשֶׁטֶת לְעֶבְרִי;
אֲנִי מֵרִים קְלָף נוֹסָף וְרוֹאֶה אוֹתָהּ שׁוֹכַחַת דְּבָרִים, וּמִתְבַּלְבֶּלֶת, וְטוֹבַעַת
בְּאִטִּיּוּת בְּתוֹךְ שְׁנוֹתֶיהָ – מְסָרֶבֶת לְלַמֵּד אֶת הַזְּמַן
אֵיךְ לְהַחְזִיק בְּמַעֲקֵה הַמְּצִיאוּת, שֶׁלֹּא לְהַחְלִיק לְתוֹךְ הַדִּמְיוֹן, וְנוֹפֶלֶת.
אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַקְּלָפִים הַלָּלוּ, שֶׁאֵין בָּהֶם דְּבַר זוּלַת זִקְנָה מֻפְלֶגֶת
וְחֶרְדַת חַיִּים, שֶׁמָּא אֱלֹהִים שָׁכַח אוֹתָהּ.
וּבְכָל זֹאת, כְּגוּף שֶׁהִתְמוֹטֵט לְתוֹךְ הַשָּׂפָה, עוֹד הִסְפִּיקָה
לְלַמֵּד אוֹתִי צָרְפָתִית, "שָׁלוֹם מַדְמַאוֹזֶל, אֵיפֹה כָּאן אַתְּ גָּרָה?" –
לְבַסּוֹף נִכְשַׁלְתִּי בַּמִּבְחָן. שָׁכַחְתִּי אֶת הַתַּחְבִּיר הַצָּרְפָתִי,
שָׁכַחְתִּי אֶת הַצִּיּוּת, אֶת הַחוֹבָה וְאֶת הַכָּבוֹד לָאִשָּׁה שֶׁחָצְתָה
אֶת מִלְחֲמוֹת הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים וְנוֹתְרָה בֵּין הָאַחֲרוֹנִים בַּמֵּרוֹץ.
אֲנִי מִתְרוֹמֵם מֵהַסַּפְסָל, אֵי-כָּאן עַל הַיָּצִיעַ הַמִּזְרָחִי,
וּפוֹנֶה לְהַבִּיט אֶל אֹפֶק אַחֵר.
אֶתְמוֹל שָׁמַעְתִּי אֶת סֵפֶר הַמַּדְרִיגָלִים הַשִּׁשִּׁי שֶׁל מוֹנְטֶוֶרְדִי,
הַמַּלְחִין שֶׁשָּׂרַד 400 סִיבוּבִים בַּמֵּרוֹץ, וְעוֹד יַמְשִׁיךְ לְתוֹךְ הַמֵּאָה הַבָּאָה,
אֲבָל לְסָבָתִי אֵין אִישׁ שֶׁיִּזְכֹּר אוֹתָהּ מִלְּבַדִּי.
אֲנִי מֵנִיחַ לָהּ לְהַגִּישׁ לִי פְּרוּסַת לֶחֶם וּגְבִינָה לְבָנָה.

[השיר הנ"ל פורסם כשני שירים נפרדים ב'מטעם', גיליונות 22, 25]

 

8 תגובות

  1. חגית גרוסמן

    זאת שירה גדולה יקיר. טוב מאוד שכתבת.

    • רוחה שפירא

      יקיר יקר!
      כמו שהחיים והמוות מתערבבים, פורצים ועוצרים, כך הזיכרון והשכחה שלובים ומזינים זה את זו.
      כמו "תינוק פוקח את גבעוליו" השבת לי את דמעות השמחה והעצב. שירים נפלאים!

  2. אני מצטט משפט גדול שאני לא זוכר מי כתב אותו – "כולנו יתומים,מהבית החם והחיים לקבר האפל והקר"

  3. מירי פליישר

    נפלא ביותר!

  4. וואו !!
    שירים נוגעים , מלאי חמלה
    והעולם הציורי
    יפהפה

    • "במקום כלשהו בעולם, תינוק פוקח את גבעוליו כמו פרח הוא מחיך לתוך צהלת החיים ,בעוד פימה צועדת במקומה , מחכה"
      שורות מקסימות
      -הניגוד הזה בין העולם הדינמי הצוהל שבילדות לסטטיות שבזקנה

  5. איריס אליה כהן

    מרגש ויפה ביותר.

  6. שחר-מריו מרדכי

    יקיר, את השיר על פימה קראתי ב"מטעם" 22, ואת השיר על סבתא אני קורא כאן לראשונה. שירים יפים ועזי מבע. אפשר לחוש "רַחַשׁ תְּנוּעָה, וְפִימָה צוֹעֶדֶת בְּתוֹךְ הַזְּמַן". ואני כל-כך מבין למה אתה מתכוון כשאתה אומר "אֲנִי מִתְרוֹמֵם מֵהַסַּפְסָל, אֵי-כָּאן עַל הַיָּצִיעַ הַמִּזְרָחִי/ וּפוֹנֶה לְהַבִּיט אֶל אֹפֶק אַחֵר". שיר תשובה (איזו משמעות מצמררת יש לכותרת) לסבתא. יום אחד מישהו אולי יקבץ את שירי הסבתא של הדור שלנו, ויקבל תמונה מדוייקת, אני חושב, של זמן ונרטיב והלך רוח. התרגשתי לקרוא, יקיר.

    חג שמח!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ליקיר בן-משה