אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
משיר השירים ועד דה-סאד: מבחר טקסטים ארוטיים
העולם קדוש! הנפש קדוש! העור קדוש! החוטם קדוש!
הלשון והזין וכף היד וחור התחת קדוש!
(אלן גינסברג)
כמה כיף לכתוב על הגוף! למרות שהורגלנו לקרוא את הספרות כצומת של ערכים ורעיונות, אין ספק שבכל פעם שמצאנו איזשהו תיאור ספרותי של גוף נוגע בגוף – מיד חגגנו! והלא כל אחד זוכר את הרגע הראשון בו הצליח "להתחרמן" מן המלים: זו יכולה להיות ז'וסטין של דה-סאד, לוליטה של נאבוקוב או אפילו הרעייה המתוארת בשיר השירים; הרגע בו הדף הופך מתשוקה לגוף, הוא הרגע בו הספרות מצליחה לנצח את המלים של עצמה.
עוד בטרם התחלתי לכתוב שירה נהגתי לכתוב על גוף. בגיל צעיר מילאתי מחברות-על-מחברות בשורות צפופות של תיאורים ארוטיים ביני לבין שכנותיי, סיפורים שהציתו את דמיוני ואף פעם לא נסתיימו… אין צורך לומר שמאז ועד היום אני שב ומנסה לשחזר את החוויה של הכתיבה ההיא.
מאוד קשה לכתוב על הגוף, אולי משום שהוא המקום היחידי שאינו עשוי מלים. אנו דוברים, חושבים וחולמים דרך אותיות, אך הגוף בוער לעצמו. איך אפשר בכלל לתאר משיכה מינית דרך מלים?!
מרחק גדול עברה הספרות בתיאורים של גוף ומשיכה אל גוף. מה שפיתה את המשורר המקראי של שיר השירים לעטוף את אהובתו בצעיפים לשוניים של מטאפוריקה עזה כגון "שני שדייך כשני עופרים", אינו דומה כלל למניות המופגנת של משוררי יוון הקלאסיים או לשערוריות הקטנות של סופרי ימי-הביניים, ואם נדמה שהארוטיקה הספרותית הגיעה לשיאה בסדיזם של דה-סאד הרי המאה העשרים באה והוכיחה שהסלון הספרותי כבר מזמן איבד את הגבולות שבין מין למוות, כדוגמת 'סיפור העין' של ז'ורז' בטאיי.
אולי זוהי הספרות שמתחדדת עם הזמן ואולי זוהי תרבות הקריאה שמתקהה, אך מה שברור – הארוטיקה לא משתעממת לרגע.
על רקע זאת, ביקשתי להציג פנוראמה קטנה של ספרות ארוטית, למן 'שיר השירים' הקדום – דרך הקלאסיקה היוונית, הלטינית, האנגלית, הצרפתית והערבית – ועד למשוררי העברית החדשה. לקרוא וליהנות.
*
"הנך יפה רעייתי הנך יפה
עינייך יונים מבעד לצמתך
שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד
שינייך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה
שכולם מתאימות וְשַׁכּוּלָה אין בהם
כחוט השני שפתותייך וּמִדְבָּרֵיךְ נאווה
כפלח הרימון רקותייך מבעד לצמתך
כמגדל דוד צווארך בנוי לתלפיות
אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגיבורים
שני שדייך כשני עופרים תאומי צביה הרועים בשושנים
עד שיפוח היום ונסו הצללים
אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה
כולך יפה רעייתי ומום אין בך"
(שיר השירים)
*
"היש טעם להרבות במלים? תחילה היינו בבית אחד, ואחר-כך בלב אחד. בתואנה של לימודים נפנינו לגמרי לאהבה, ולימודיה סיפקו את מחבוא הסתר שביקשה האהבה. הספרים היו פתוחים, אך מלות האהבה נבעו יותר מאשר מלות לימוד; היו יותר נשיקות מאשר לימודים; ידַי נמשכו אל חיקה לעתים תכופות יותר מאשר אל הספרים; האהבה הביאה את עינינו להחליף מבטים יותר מאשר משכו אותן הלימודים אל הכתובים. כדי להימנע מחשד נהגתי אף להכותה – באהבה, לא בזעם, בתודה, לא בכעס – ומתוק היה הדבר מכל מרקחת. מה עוד? אף סימן של אהבה לא חסר מלהט תאוותנו, ואם יכלה האהבה להמציא דבר-מה חריג, הוספנו גם אותו. ומכל שחסרי ניסיון היינו באלו, ביתר להט התמדנו בהם ולא נמלא סיפוקנו"
(מתוך 'סיפור הפורענויות', מלטינית: תמר פוקס, אנתולוגיה של ספרות ימי הביניים בעריכת לורנס בסרמן, הוצאת דביר 1991)
לא קשה לדמיין את מידת הקסם והזעזוע שעורר וידויו השערורייתי של פייר אבֶּלַר, בן המאה ה- 12 לספירה, על קוראיו הנוצרים ההדוקים. "סיפור הפורענויות" נכתב בשנת 1135 ותיאר את מאבקו הפנימי של איש הכנסייה אבֶּלַר – אז בן ארבעים ובעל מוניטין גדול בצניעותו ובידיעותיו הפילוסופיות – בתשוקתו לתלמידתו אלוּאיז, בת השבע-עשרה.
*
"אמרתי לה: "מפלָטִי ומעוּזי הם באלוהים, מפני השטן הארור! לעולם לא אשאֵך לאישה." קמה הנערה והביאה אוכל שמעולם לא טעמתי משובח ממנו. בתום האכילה אמרה לי הנערה: "קום ובוא עמי", ואני קמתי והלכתי עמה ביראה ובפחד.
הגענו למיטת שנהב משובצת באבני חן ומסכי משי לצדדיה, להסתירה מכל עבר. המצע היה מוזהב ומראהו בל-יתואר.
כאן עצרה הנסיכה ואמרה: "הסר את בגדיך מעליך!"
אמרתי לה: "וכי מה רצונך?"
ענתה: "נשקע באהבה ונגשים כל תקווה"
אמרתי: "אנא, הרפי ממני ועזביני! זר הנמצא הרחק ממולדתו ראוי שיהיה עצוב ועצור"
אמרה: "אם אדם אשר אהובת לִבּו לצִדו יוכל להיקרא זר? הסר בגדיך ואל תאריך בדיבור!"
עניתי: "אלוהיםֹ אסר על הניאוף והזנוּנים, ואני מתיירא מאש גיהנום ומכעסו של האל האדיר והעצום"
ענתה לי הנסיכה: "חייבים אנחנו להתעלס, הוי, מחמל לִבּי"
נשבעתי אפוא שלא יקום הדבר ולא יהיה, הסבתי מבטי ממנה ופניתי לצאת. ברגע זה השמיעה לי הנסיכה דברי שיר.
כאשר סיימה לדקלם את שירהּ, אצה-עטה עלי הנערה כלביאת פרא על טרפהּ, קרעה מעלי את בגדַי ואימצה אותי אל חזהּ. מיד חשתי בנועם החזה ובשדיה המזדקרים. כל איברי ועצמותיי התפוגגו לפתע וכוחי עזבני.
"לאט, לאט לָך!" קראתי, "מיד אעשה את אשר תבקשי." הנערה שחררה אותי אפוא מלפיתת כף ידהּהחזקה, ואני הוספתי ואמרתי: "אם אין ברירה וחייבים אנו לעשות מעשה זה, הבה נעשה זאת בהיתר ולא באיסוּר."
הנערה שתקה זמן-מה ולבסוף אמרה: "אכן, אמת דיברת. מה הוא המוהר שתיתן לי?"
עניתי: "אתן לך ארבע אבני ברקת אלו שאבי קנה במאתיים אלף דינרים."
נטלה הנערה את אבני החן והביאה לי קסת דיו ועט וגיליון. כתבתי עליו את תנאי הנישואים וציינתי את המוהר. מיד אחרי כתיבה זו, באתי אל הנערה כדרך גבר בעלמה. היא היתה בתולה, ואני ביתקתי את בתוליה ברוב עונג. נשארנו שרועים על מיטתנו ובילינו בתענוגות בשרים, במשחקי אהבה וברוב נחת על אור הבוקר"
(מתוך 'לא אלף ולא לילה', מערבית: יוסף סדן, הוצאת עם-עובד 2003)
כזכור, את אגדות אלף לילה ולילה נאלצה לספר הנערה שהראזאד מידי ערב לסולטן, על מנת שהלה לא יהרוג אותה בתום המשכב הראשון ביניהם.
*
"מאז ראיתי אותךְ בבגד הים הלבן
(זה היה במוצאי יום כיפור 87)
נהפכתי כולי בגוף ובנפש
לְזַיִן אחד גדול שגבהו מטר ושמונים
הכוונה לכך, אהובתי, שאיתך נאלצתי להזדקף
זיוה, את העמדת אותי
זיוה, כל החיים חיכיתי לַזִקְפָּה.
מכאן ואילך אוכל רק למות, אך לא לשבת"
(אהרן שבתאי, מתוך 'זיוה', הוצאת זמורה-ביתן 1990)
בין השנים 1990-1995 סערה הספרות העברית עם הופעת שיריו הארוטיים (כמה יאמרו הפורנוגרפיים) של אהרן שבתאי לאהובתו זיוה. שורות כגון: " עלי לכבד בלשוני את הכוּס שלךְ", "על מזבח הפות לא תהיה לי פליטה" ו"זו עם הפצעון בתחת, זו עם שפתי הפות השמנות, זו שמלקקים לה את מגפיה, מצליפה על קרחתי בשוט" – הודפסו בעיתונות היומית ובכתבי העת לשירה, תוך שהמשורר משלב את "הנמוך" עם משפטים "גבוהים" מן החוכמה היוונית ובצורות קלאסיות של שירת הסונט.
הוֹי אֲהוּבִי
"הוֹי כַּמָּה אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ
מֵת עָלֶיךָ, מֵת עָלֶיךָ
כְּאֵב הָאַהֲבָה שׂוֹחֶה כִּצְלוֹפָח
בְּכָל כְּלֵי הַדָּם שֶׁלִּי
כְּשֶׁאֲנִי מֵבִיא אוֹתְךָ אֶל חֲדָרַי
כְּשֶׁאֲנִי לוֹגֵם בִּשְׁקִיקָה אֶת רֻקְּךָ
אוֹ מוֹצֵץ לְךָ
אוֹ מְלַקֵּק אוֹתְךָ מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ
בְּלִי לַעֲקֹף דָּבָר
וְלַקְקָנוּתִי הַשִּׁיטָתִית כִּמְעַט גּוֹמֶרֶת אוֹתְךָ
הוֹ כַּמָּה אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ
הָיִיתִי שׁוֹהֶה בְּגוּפְךָ שָׁעוֹת, לֵילוֹת שְׁלֵמִים
מְקַיֵּם תְּנוּעָה בְּמִקְצַב גַּעְגּוּעִים
בַּשַּׁעַר הֶעָמֹק הַכָּנוּעַ לְתַעֲנוּגוֹ
חוֹדֵר עוֹד וְעוֹד אֶל הַלֹּא נַחְדֹּר
מְמַלְמֵל שְׁטֻיּוֹת שֶׁל יוֹנִים
מְתַחְבֵּל לְמַכֵּר אוֹתְךָ לְעֶקְרוֹן הָעֹנֶג
וְהָיִיתִי מֵנִיחַ לְךָ לְהִשְׁתַּהוֹת בְּגוּפִי
לוֹ מַמָּשׁ רָצִיתָ בְּכָךְ
אַךְ כְּכָל שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ
אֲנִי מְגַלֶּה אֶת מֶרְחַקִּי מִנַּפְשְׁךָ
שֶׁכֵּן בְּעֶצֶם אֵינִי מַכִּיר אוֹתְךָ
וְהֶכֵּרוּתֵנוּ אֵינָהּ מְסַפֶּקֶת כְּדֵי לְהַכִּירְךָ
גַּם אִם נִמְשְׁכָה חֳדָשִׁים וְשָׁנִים
כִּי אַתָּה עַצְמְךָ חִידָה לְעַצְמְךָ, סוֹד סָמוּי
וּבִמְיֻחָד אֲנִי יָרֵא אֶת חֲצִיצַת גּוּפְךָ
וּבְעֶצֶם זֶה הָאוֹהֵב אוֹתְךָ
גַּם הוּא לֹא לְגַמְרֵי מֻכָּר לִי
וְגַם הוּא מִסְתַּתֵּר
בְּגוּפוֹ אוֹ בְּעַרְפִלִּיּוּת מִלִּים.
אַךְ שְמָעֵנִי אֲהוּבִי
אֶפְשָׁר כִּי כָּל אַהֲבָתִי כְּלַפֶּיךָ
לֹא נוֹעֲדָה אֶלָּא לַהֲפֹךְ אוֹתְךָ
לְאָדָם מֻכָּר
לְאָדָם הַמֻּכָּר כַּאֲהוּבִי
לְמִי שֶׁהוּא קֹדֶם כָּל וְאַחֲרֵי הַכֹּל
אֲהוּבִי
וֶהֱיוֹתוֹ אֲהוּבִי הִיא אֵיכוּתוֹ הַמַּכְרַעַת
וְכָךְ אֵעָשֶׂה גַּם אֲנִי לְבָרוּר וְקָסוּם
שֶׁתְּכוּנָתוֹ הָעִקָּרִית הִיא אַהֲבָתְךָ
הוֹ אֲהוּבִי גַּלֵּה לִי מַה שִּׁמְךָ
הוֹ אֲהוּבִי אֱמֹר אֶת שְׁמִי"
(מרדכי גלדמן, מתוך 'שיר הלב', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004)
*
"נראה לי שווה לאלים
כל איש היושב נִכְחֵךְ
מַטֶה את אזנו מקרוב
לקולךְ המתוק
ולצחוקךְ הנכסף, שחיי,
הסעיר את הלב בחזי!
כי אך אביט בך לרגע
לא אוכל לדבר עוד,
קפאה לשוני וכרגע
אש דקה פשוטת מתחת עורי,
בעינַי דבר איני רואה עוד,
קולות צוללים באזנַי,
זיעה מעלי ניגרת, ורעד
אוחזני כולי. אני צהובה מעשב,
דומני, עוד מעט
ואמות"
(ספפו, מיוונית: אמיר אור, מתוך 'תשוקה מתירת איברים', הוצאת ביתן 1993)
"אני צהובה מעשב" מלמדת אותנו ספפו, המשוררת הראשונה של השירה היוונית, על הרגע בו היא מעיזה להביט אל אהובתה.
*
"אהבת נערים עניין מענג היא! פעם גם זאוס
מלך בני האלמוות, בְּגַנִימֶדֶס חשק,
חטפו, והעלהו אל אולימפוס, גם הֶאֱלִיהַּ אותו –
והוא, פרח נערוּת לו חמוד.
על כן אל תִּתְמַהּ, סימונידס,
שגם אני נמצאתי נכבש בתשוקה לנער יפה"
(תיאוגניס, מיוונית: אמיר אור, מתוך 'תשוקה מתירת איברים', הוצאת ביתן 1993)
מַאפְיָה של איש אחד
"כשהירח מניח על אדן החלון
את שקי האור ששדד מהשמש,
אנחנו משחדים איברים מברך עד גַּבָּה,
גונבים יהלומי זיעה,
חופנים יד בתוך יד
ומתכווצים בקצה המיטה כמו מַאפְיָה
של איש אחד"
(רוני סומק, מתוך 'מחתרת החלב', זמורה ביתן 2006)
שאון המים
"ציפור צייצה כמשוגעת
עד אפס כוחה
ואחר בכתה;
אני שקעתי בענן של נועם,
אני שקעתי
ואני נמוגתי.
לא, כי אל אוקיאנוס טובעתי
שם אהב אותי איש
לא הותיר לי ציפורן.
ידו אחזה בשערותיי,
בהלמות האוקיאנוס
חישבתי הישבר.
ידו משכה בשערותיי
בנחילי האוקיאנוס
שוב מאום לא אזכור"
(דליה רביקוביץ, מתוך 'כל השירים עד כה', הוצאת הקיבוץ המאוחד 1995)
*
"לבי הלם כתוף כשהתיישבה לצדי על הספה, חצאיתה הרעננה תופחת, שוככת, והחלה לשחק בתפוחה המבהיק. היא העיפה אותו באוויר זרוע-האור, וקלטה אותו בידיה – הוא השמיע פלוק פקוק ומלוטש.
הומברט הומברט חטף את התפוח.
"תחזיר לי את זה", התחננה, וחשפה את תכליליוּת השַייש של כפות ידיה. הצגתי את הצח-והאדום. היא אחזה בו ונשכה בבשרו, ולבבי היה כשלג תחת עור דק של ארגמן, והיא קפצה, ובזריזות קופית כה אופיינית לנימפית האמריקאית הזאת, חטפה מבין אצבעותיי החולמות את השבועון שפתחתי באקראי… תפסתי אותה בפרק ידה הדק והגרום. השבועון ברח לרצפה כתרנגולת מבוהלת. היא נחלצה ממני בפיתול-מותניים, נרתעה, והשתרעה לאחוריה בפינה הימנית של הספה. ואז, בפשטות גמורה, פשטה אותה בת-בלי-בושת קטנה את רגליה והטילה אותן בחיקי.
באותה שעה כבר הייתי במצב של התרגשות שגבלה בטירוף; אבל היתה לי גם הערמומיות של המטורפים. כל שעת ישיבתי שם על הספה ביצעתי שורה של תנועות חשאיות, שבאמצעותן עלה בידי לכוון את מיתרי תאוותי המוסווית אל אבריה הברים… כי בי נשבעתי, היתה לה שם על ירך-הנימפית החמודה שלה חבורה סגלגלה-צהבהבת, שאותה החלה ידי השעירה והענקית לעסות, ולעטוף אט-אט – ומאחר שבגדיה התחתונים היו קלים מאוד, נדמה היה ששום דבר אינו מפריד בין בוהני השרירית לבין הגומה החמה של מפשעתה – והיא התפתלה, והתעקלה, ומיתחה את ראשה לאחור, ושיניה נשכו את שפתה התחתונה הלחה, והיא הסבה את פניה מעט, ולי, רבותיי המושבעים, נתאפשר לקרֵב את פי הנאנק כמעט עד לעורפה המעורטל, שעה שסחטתי אל דופן עכוזה השמאלי את הרטט האחרון של האכסטאזה הכי ארוכה שנודעה מעולם בארץ ממעל או בשחת מתחת"
(ולאדימיר נאבוקוב, מתוך 'לוליטה', מאנגלית: דבורה שטיינהרט, הספריה החדשה 1986)
*
"תרז, את עומדת לסבול סבל נורא (הוא לא היה צריך לומר זאת, עיניו כבר היטיבו לבשר לי על כך). יצליפו בכל מקום בגופך", אמר לי, "איני פוטר שום איבר".
ובעודו מדבר תפס שוב את שדי ומעך אותם באלימות. הוא צבט את הפטמות בקצות אצבעותיו וגרם לי לכאבים חריפים; לא העזתי להוציא הגה מחשש פן אלהיב אותו עוד יותר, אך זיעה כיסתה את מצחי ועיני נמלאו דמעות חרף רצוני. הוא סובב אותי והכריח אותי לרדת על ברכי על שפת כיסא כשידי מחזיקות במסעד, בלא להרפות לרגע, פן איענש בחומרה. כשראה אותי שם, סוף-סוף בהישג ידו, ציווה על ארמנד להביא לו זרדים; היא הציגה לו אגד זרדים ארוך ודקיק; קלמנט אחז בהם, ציווה עלי שלא לזוז ממקומי, ופתח בעשרים צליפות על כתפי ועל בטני; לרגע הרפה ממני, פנה לקחת שוב את ארמנד והורה לה לעמוד במרחק-מה ממני, גם היא כורעת על ברכיה, על שפת כיסא אחר. הוא הכריז באוזנינו שהוא עומד להצליף בשתינו ביחד, והראשונה מבינינו שתרפה מהכיסא, תפלוט צווחה או תזיל דמעה, יענה אותה כראות עיניו. הוא אמנם הלקה את ארמנד באותו מספר מלקות שהחטיף לי, ובאותם חלקים; הוא שב לטפל בי, נישק בכל מקום שחיבל והניף את הזרדים.
"החזיקי מעמד, נוכלת!" קרא לעברי, "אני עומד לטפל בך כבאחרונת עלובות-הנפש".
ובמלים אלה חטפתי חמישים מלקות שנחתו מאמצע כתפי ועד לנקודה בשיפולי חלצי. הוא פנה אל חברתי והעניק לה טיפול זהה; לא השמענו קול, זולת כמה גניחות עמומות וכבושות, וגם את דמעותינו הצלחנו לעצור. אף כי נדמה היה כי הוא משולהב דיו, עדיין לא נראה כל סימן לזקפה; לרגעים נתקף פרצי תשוקה עזים, אך דבר לא הזדקר מבעדם. הוא קרב אלי והתבונן במשך רגעים אחדים בשני כדורי הבשר שעוד נותרו ללא פגע, ושעמדו לשאת בתורם בעינוי. הוא עיסה אותם, לא יכול לעמוד בפיתוי לפשק אותם, לדגדג ולנשק אותם עוד אלף פעמים.
"קדימה", שאג, "אומץ-לב…"
באותו רגע ירד מטח של חבטות על העיגולים האלה ומעך אותם עד לירכיים. הנזיר, נמרץ מהניתורים, מהגניחות, מהעוויתות שקרעו אותי בכאב, בחן את כדורי הבשר, חפן אותם בידיו בעונג, ונישק אותי בלהט על פי…
"הנערה הזאת מוצאת חן בעיני", צרח, "מעולם לא גרמו לי הצלפות לעונג כה רב!"
(המרקיז דה סאד, מתוך 'ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה', מצרפתית: מיכה פרנקל, הוצאת בבל 1999)
*
"תראו שם איך הגברת מצחקקת:
על פי עדות פניה התמימות
יש לה רק שלג שם, בין הרגליים;
כולה צניעות: על עינוגים סַפֵּר לה,
והיא כובשת את ראשה;
אבל שום חתולה לעת אביב,
ושום סוסה פראית ומיוחמת,
לא שטופות תאווה כמוה.
מן המותניים מטה הן קנטאורים,
גם אם משם ומעלה הן נשים.
עד חגורה, מורשת האלים;
מתחת, שם ממלכת השטן:
שם תופת, אפלה, שם בור גופרית –
אש, חרכה וסרחון ומוות.
פוי, פוי, פוי! טפו, טפו!"
(ויליאם שקספיר, מתוך 'המלך ליר' בתרגום אברהם עוז, ספרית פועלים 2004)
היש דוגמה חריפה מזאת בכל הנוגע לסלידה ממין ולגועל המיני הממלאים את גיבורי מחזותיו של שקספיר?!
*
"הוא ממלא את החזייה שהוא לובש
בצמר גפן סמרטוטים גרביים, ואני
עוזרת לו מלבישה אותו בחצאית
כורכת סרט מסביב לראשו, והוא
לוקח צדפה ושם אותה כְּפּוֹת בין
הרגליים העטויות גרבי ניילון דק
והוא בוכה, הוא אומר שפעם היה
לו את כל זה באמת והוא בוכה
אני אונסת אותו בחוסר תאווה או
בתאווה חלשה, בכלל עוד מעט לא
ארגיש יותר, יש לי רצון לחדול
אבל אני משתפת פעולה אוספת את
האביזרים לפעם הבאה שלא תהיה
דבר כזה חוזר על עצמו פעמיים
בחיים, פעם אחת בדמיון, ואחת, כן,
ממש לרגע האשליה מושלמת"
(יונה וולך, מתוך 'תת הכרה נפתחת כמו מניפה', הספריה החדשה לשירה 1992)
*
"הכומר המבועת הזדקף, אבל האנגלי כופף לו את הזרוע לאחור והשליך אותו על האריחים.
סר אדמונד קשר לו מאחור את הזרועות. אני שמתי מחסום לפיו וקשרתי את רגליו בחגורה שלי. האנגלי, ששכב בעצמו על הרצפה, הידק את זרועותיו במלחצי ידיו. הוא ריתק את רגליו כשהוא כורך סביבן את רגליו שלו. כורע על ברכי, החזקתי את הראש בין ירכי.
האנגלי אמר לסימון:
– עכשיו, תרכבי על עכברוש הכנסייה הזה.
סימון הרימה את שמלתה. היא התיישבה על בטנו של הקדוש המעונה, הכּוּס ליד הזין הרך.
האנגלי המשיך, כשהוא מדבר מתחת לגוף הקורבן:
– עכשיו, תחנקי אותו, בעדינות באזור שמתחת לפיקת הגרוגרת: לחיצה יותר ויותר חזקה.
סימון חנקה: רעד אחז בגוף חסר התנועה, והזין נעמד. לקחתי אותו בידי והחדרתי אותו לתוך הבשר של סימון. היא המשיכה להדק בלחיצה את ידיה סביב הגרון. באלימות, הנערה, שיכורה מדם, הוליכה פנימה והחוצה את הזין הנוקשה בתוך הפות שלה. שריריו של הכומר נמתחו.
לבסוף היא לחצה בכזו תקיפות שצמרמורת אלימה ביותר הרעידה את הגוסס: היא הרגישה את השפיך מציף את הכוס שלה. אז הרפתה מלחיצתה, באפיסת כוחות, נסחפת במערבולת של אושר"
(ז'ורז' בטאיי, מתוך 'סיפור העין', מצרפתית: מור קדישזון, הוצאת בבל 1997)
*
"מתוקף היותי בן-מלכים החודש וסמל-סקס נבחר,
ואת – מהיותך מלכת-החודש וסגולת-השפנפנה –
אנחנו מתעלסים ברגש-קודש, למרגלות ההר –
וכמו רוקדים על גוף החורש
לאור-הלבנה.
וכל היסודות של המציאות –
דהיינו, אש ואור, אוויר ואדמה ומים –
עולים, גואים ומציפים את הקיום הכי פשוט –
במחיאות כפיים!"
(אדמיאל קוסמן [משורר דתי] מתוך 'פירוש חדש בס"ד', הוצאת הקיבוץ המאוחד 2000)
*
"היא אומרת: "בשר קשה", מחזיקה אותי מחובק בזרועותיה ומשפשפת את הפָּנים שלה בגב שלי, אחר-כך היא מסובבת אותי לפָנים, מקרבת אותי אל הקיר, אני נחבט במחבת תלויה, היא צוחקת, דוחפת, עכשיו גם אני יכול לחבק אותה. היא חפפה את השיער, הוא נופל על פני, אני מתחת לכביסה התלויה-לייבוש של שערותיה השחורות והפזורות, ידיה מחזיקות את פני ותוחבות בהן את הנשיקות לתוך פי הפתוח. אני לא יודע מה לעשות עם הזרועות, מנסה להתנתק ממנה קצת, ואני מניח אותן על החזה שלה, הבליטות שלה מתחככות אל ידי, ואז אני לא דוחף אותה, אני מעסה אותה, היא מתחממת וקורה שאנחנו מורידים את הבגדים ועומדים עירומים על רצפת המטבח ואני מספיק רק לכבות את התנור שהתרנגול לא יישרף. מָרייה עושה, אני בעקבותיה. היא שמה אותי מעליה כמו שהיא רוצה, ואני מוצא את עצמי שאני כבר לא יודע איפה הבולבול, היא לקחה לה אותו, מנדנדת אותו בין רגליה, אני לא יכול להגיע אליו. אני נותן לה לקחת אותי, היא מרימה אותי ומנמיכה אותי, כמו גל, אני פוקח את העיניים ורואה את שלה עצומות מתחתי, הפה פתוח, השיער השחור מפוזר מסביב, והגל מתנודד ואני מנסה לשמור על שיווי-משקל, כמה כוח צריך כדי ללחוץ ולהחזיק, זה כנראה יופי, אחר-כך אני חש טעינה בִּנקודה של גופי, נדמה לי שהבּוּמֶראן ברח מהבולבול, יוצא לי "אוּה" של פליאה, היא נאחזת עוד יותר בגב שלי ונושפת לי נשיפות יבשות לתוך האוזן, ומשתחררות ממני תנועות לא שלי.
(ארי דה לוקה, מתוך 'הר אדונָי', מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו, הספריה החדשה, 2003)
*
"תהיי גסה תהיי קצת אדישה
תהיי קשה לרגע
תהיי כל כך רכה
ותלכי שאני
לא אוכל
לחיות
בלי המכות שלך
תבעטי בי
תצעקי עלי
תירקי
תקללי את היום שנולדתי
תקללי את אמי
תצחקי לזכרהּ
תקימי גל אשפה ליד קברהּ
צואת כלבים תגלגלי על מריצה
ותזייני אותי שם ברגליים פשוקות
שאבן המצבה קרה קרה
וחום השמש בכוּס שלך"
(שז, מתוך 'ריקוד המשוגעת', הספריה החדשה לשירה, 1999)
כמה דברים יפים הבאת כאן! תודה!
לכתוב משיכה מינית וארוטיקה זה הכי כיף וגם מאתגר – לכתוב את זה נכון ואמיתי ויפה.
באנתולוגיה כזו הייתי שמה גם משהו מ"הדלתא של ונוס" של אנאיס נין, שקראתי בנעוריי (בשקיקה, אלא מה).
אצל ספפו – "אש דקה פשוטת מתחת עורי" זה צריך להיות "פושטת"? (אהבתי מאוד את הדימוי).
אבל אם דיברת על גוף, יש גם את הנגיעה האוטו אירוטית. גוף וגופניות הם לא רק מיניות. יש גם סתם גופנית, או אוטוארוטיות כמו שהזכרתי. אותי אישית תמיד מאוד מעניין לקרןא ולכתוב על גופניות בפני עצמה, מנותקת ממין, או קשורה אבל באופן יחידני. המונים כתבו זיונים, טוב או רע, אבחל מעטים כותבים על האדם וגופו. לחרבן למשל, דבר שהקדשתי לו סיפור בקובץ סיפוריי הראשון, וענייני הפרשות למשל, בסיפורים אחרים, ומבקרי ספרות נבעתו ברמות שיא.
יש לי רומן אחד שלא גמרתי, ומי יודע אם אגמור, שכמעט כולו תיאור אוטואירוטי של הגיבור עם גופו: מקלחות, גופו המסתבן, מאונן, אוכל, וכו". בעיני זה מרתק, כי אנחנו חיים עם גופנו הרבה יותר מאשר אנחנו עם גופים של אחרים.
הפוטנציאל שישנו כאן ענקי, אבל רבים ממנו בספרות ובקולנוע.
אני תמיד נזכרת בסצנה מסרט ספרדי, בו הגיבור הזקן שותה בתאווה מי סבון ובהם שערות ערווה של הבחורה שרחצה קודן באותה אמבטיה. המצלמה מתרכזת בפיו השןקק, בהבעת פניו. פעילות אוטוארוטית לחלוטין, וממש מהפנטת. בקיצור, אם מישהו יבחן כמה פעמים אנחנו מאוננים לעומת מזדיינים, כולל אנשים נשואים, לדעתי נמצא שהפעילות האוטואירוטית תופסת מקום יותר גדול מזיונים עם אחרים.
זה מעניין, יעל. ובכלל, לא רק במיניות, יש לנו נטייה להחשיב יותר את מה שקורה בין אדם לזולתו מאשר את מה שקורה בין אדם לבין עצמו, ולאו דווקא בצדק.
נכון, ועדיין ישנם לא מעט תיאורי תודעה, שבהם האדם כותב הרבה על מחשבותיו שלו, הגם אם חלק מהם קשורים כמובן לזולת.
מה שכן, בגופניות, אנחנו הרבה יותר עם עצמנו לגמרי, בלי הזולת, ופעולות פיזיות נתפזות כאוטומטיות ולפיכך כלא מעניינות, לא חשובות. גם בקולנוע, הייצוג הגופני נתפס על פי רוב כשולי, כחלק ממכלול שמצוות לסצינה גם אנשים אחרים, או כפועל יוצא ממשהו מיני. למשל, סצינת מקלחת מקבלת משמעות רק אם מישהו אורב לבחורה להרגה, או בסרט אירוטי. ואולי באמת גופניות לא ממש מעניינות אותנו. אולי למרות "סרח הגוף" אנחנו יותר מוח. יכול להיות שזו הסיבה למיעוט עיסוק הגופניות פר-סה.
עכשיו את מפתה אותי להעלות לבלוג סיפור שכתבתי שעוסק באוננות, עם כי אני לא בטוח שהוא עונה לקטגוריה של "ארוטיקה".
מה שכן, עולים לי בזיכרון שניים שכן נכנסים להגדרה שלך – הספר "מין ובלבול" של ויל סלף ו-icicle של טורי איימוס. ויש גם שיר נהדר של עבד אל-קאדר-אל-ג"נאבי שנקרא "אוננות".
הכוונה כמובן, לאין רבים ממנו בספרות ובקולנוע. חבל לדעתי.
Just to add to what you said, Yael, I"ll argue that even when we"re having sex with someone, ultimately, the act is happening %90+ in our mind. We"re having sex with ourselves even when there"s a partner involved
תודה על הסקירה. נהניתי. אני גם מאוד נהנית מהאופן שבו אתה מפריש מילים, ומהתדירות, וכל הזמן ברקע מתנופפת התחושה שבאמת אתה רואה את העולם דרך שני לפידים. כמה להט. וכמה בנזין צריך בפנים כדי ששני אלה ימשיכו לבעור כל הזמן.
!
אוסף קסום
תודה
סקירה נהדרת ומרתקת! הן בשל הקטעים (רבים היכרתי, אך היום גם חדשים) והן בזכות ההסברים המרתקים. אני מצטרף לרצון להוסיף את אנאיס נין לרשימה (אם מ"הדלתא" ואם מהיומנים) ו… בעצם, אולי אני פשוט אפרסם רשימה מקבילה?
כן ירבו!
לי, יעל, רונן, איתן, מירי והכתבנית – תודה על הפרגון החם וסיעור המוחות המעניין. חלק מהיצירות שהזכרתם/ן, אני לא מכיר – ובהחלט אשמח אם תצרפו כמה קטעים חדשים. בנוגע לאונומטיזציה של המגע, אני חש שקשה לגעת בגוף בלי דימוי של הזולת. המגע עצמו הוא חושני ונמצא הרחק מעבר ומחוץ להישג ידה של השפה, ובכל זאת – כל מגע, ולו המנוכר ביותר בעצמנו, מלווה בנעיצת עיניים חברתית; אני מתגרה מעצמי דרך דימוי אירוטי שאני מפעיל על הגוף, וממילא מתווך דרך דימויים חברתיים. בקיצור, קשה שלא להרגיש עשרות אצבעות ידיים זרות משוטטות על הגוף, גם בשעה שאינך מזיז אלא צפורן אצבע אחת בגופך. זה מה שמחדד את תחושת הלבד כשאנו מאוננים, וזה – כמובן – גם מה שהופך את האוננות, או כל מגע אחר בעצמך, לאורגיה סוערת של תשוקת מבטים לשוניים.
הזכרת לי סצנה מופלאה מהסרט "העלמה מכיכר וושינגטון" של ג"יין קמפיון, כשהגיבורה מדמיינת המון ידיים עליה.
באמת? אני לא מכיר את הסרט, אבל איכשהו הסצנה מוכרת מהרבה דימויים אחרים. יש גם את הספר הצרפתי "חיי המין של קתרין מ" (הוצאת מטר) שבו יש אורגיה של מאות גברים (לא פחות!) על בחורה אחת, כשהמונולוג נמסר מבעד לנקודת מבטה. כמובן שהידיים הופכות לאינסוף חרקים על כלי נגינה אחד..
הייתי בשוק שכתוב רק: שם המגיבה..
לא משנה. לי, זה ממש מעניין מה שכתבת.
אבל גם בכל סרט הגיבור לא ישאר לבד. המתח הדרמטי ינבע מהצבת דמות מול דמות.
כנראה פחות מעניין אנשים לראות את הגיבור בעולמו לבדו.
ואפילו אדם עצמו ישתעמם מלראות עצמו לבד ולכן בזמן האוננות הוא ידמיין אחרים (אחרות)
אני מכירה הרבה מאוד אתרים של סקס איכותי אבל האתר הכי טוב של סרטי סקס חינם הוא עוד סקס:
http://www.odsex.co.il
אבל אני קונה גם הרבה ויברטורים אצל החנות של :
http://www.vibratorlive.co.il