כָּל הַגּוּף שֶׁלִּי מָקוֹם
וְהַלֹּא שְׁנֵינוּ לְבַד כָּאן הַלַּיְלָה, אֲנִי אוֹמֵר לְשָׂרִית וּמִתְכּוֹפֵף לְכַבּוֹת אֶת הָאוֹר.
אֲבָל הִיא מִתְעַקֶּשֶׁת: הִבְטַחְתָּ לְגַלּוֹת לִי הֵיכָן לִמְצֹא אוֹתְךָ כְּשֶׁאַחְלִיט לָלֶכֶת.
אֲנִי מַצְבִּיעַ עַל אֲרוֹן הַסְּפָרִים, וְהִיא לֹא מְרוּצָה.
הִנֵּה כָּאן, אֲנִי מַצְבִּיעַ עַל הָרֶוַח
בֵּין צְלִילֵי הַכִּנּוֹר שֶׁל סִיבֵּלְיוּס,
עַל הַשֶּׁקֶט שֶׁל מֵי הָאַמְבָּט
בְּעֹמֶק
פִּי הַטַּבּוּר, אֲבָל הִיא לֹא מְרוּצָה.
מְבַקֶּשֶׁת שֶׁלֹּא אֲכַבֶּה אֶת הָאוֹר.
וַאֲנִי כְּבָר עָיֵף, כָּל הַגּוּף שֶׁלִּי מָקוֹם
וְהַלֹּא שְׁנֵינוּ לְבַד כָּאן הַלַּיְלָה. שְׁנֵינוּ לְבַד.
אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
יקיר,
בענין עצמך שהפכת מקום זה ממש מדהים!
לפני איזה זמן הייתי מוזמנ למשיב הרוח, ודברנו על מקום ועל התנתקויות, ואמרתי סופו של דבר שגוף האדם הופך להיות מקום ושום מקום אחר לא בטוח. אז משהו אמר וזה בטוח?
אני רואה את ענין המקום כמיסטיות בסוף האדם בורח אל עצמו זו בדידות הקיום
גם אם אתה ליד חבל הטבור של החברה שלך. חבל הטבור שלה יכול בסך הכל להביא עוד אנשים והם גם ימצאו שהם המקום.
בשיחה ההיא מישהו אמר והמקום זה אלהים. אז הנה אלהים רבים מסתובבים על פני האדמה. אז מה נחפש את האלהים?
השיר יפה מאוד וחזק
שוב אהבתי את השיר שלך. לא מבינה מה קורה לי.
בשבילי- על המלאות של היחיד שאין בו מקום בעצם לאחרים האושפיזין הבאים והולכים והוא עצמו מצומצם לרווח שבין יצירה מופלאה אחת ואחרת ואיך תבקש היא או הוא עוד להיכנס לקו הדק הזה?
הרשיתי לעצמי אחרי אמירה להתפרש ולפרש ולהתארח שהרי השיר שלך כאן הוא ממש סוכה לאושפיזין
מירי, איזה כיף שזה קורה לך. זאת מחמאה נהדרת. המלים הם באמת סוכה של אושפזין. כל כך הרבה אנשים מתאכלסים בתוכנו, ורק במזל אנחנו יכולים לשוב אל הגוף, לטרוק את הדלת, ולגעת בפעמון המהדהד של הנוכחות.
אמירתי, המקום הוא באמת האלוהים. לאו דווקא במשמעות המקראית, אלא כמרכז שבו מתבטלים חוקי המלים – אין טוב ורע, צודק ושגוי – הגוף הוא מרכז פיזי שהוא מעל ומעבר למטאפיזי. אח, מה זה חשוב! העיקר, אני מאוד שמח שהצטרפת לבלוג הזה!
יקיר,
השיר כ"כ מלא במקום… ולעתים הגוף גם הוא מרגיש ריק ואז אין לו שום מקום יותר.
ויש שהמקום מלא ואין לו אפילו רוח בין שורות לבטא זאת.
מצא חן בעיני גם מבחינה צורנית של השורות, שבמילה "טבור" נוצר מין טבור באורך השורות.
תודה על שיר נוגע.
תודה דינה, באמת לא שמתי לב לרוח בין השורות. כנראה שכשאין מקום אין גם מפרשית להשיט בין המלים.
יפיפה.
משהו בשפה, בנשימה של השיר קצת כישף אותי, ושתי השורות האחרונות בכלל מדהימות.
ממש אהבתי!
תודה רות. האם גם את כותבת שירה?
אני מנסה/מתנסה…
רוצה לשלוח לי כמה שירים? אפשר במייל
אני אשמח
מהי כתובת המייל שלך?
yakirbm@netvision.net.il
נהדר! ואנא, תצייני בכותרת המייל, רות מבננות
אוף איזה שיר יפה. בא לי להתחתן עם משורר. אף פעם לא שוררו לי בלילה.
יעל, מה דעתך?! אף פעם לא סיפרו לי בבוקר סיפורים לפני היקיצה..
יקיר היקר
אני לא יודעת אם רוח בננות בלוגס גרמה לך או שאתה כזה מטבעך ההולך וניגלה
אבל תגובותיך הפרטניות לכל מגיב ומגיבה נפלאות. זמן רב התלוננתי בפני בלוגיסטים גברים שאהבתי את דבריהם על הנטייה להגיב רק לביקורת או הערות ולא למי שסתם אהב את הכתוב.
ענו לי בדא והא ולא השתכנעתי.
אצל נשים ראיתי יותר נכונות להתייחס לקורא/ת הפוטנציאלי/ת בתשומת לב. זה אולי מעייף אבל מה זה נעים למי שהגיב ומה זה אנושי ומנומס במובן הטוב של המילה.
אז שוב תודה
מירי, בוודאי. מובן מאליו שאענה באופן פרטני לכל כותבת וכותב. ממילא אני כבר מתחיל לזהות ולהכיר את הפרופיל של כל אחת ואחד מאתנו. שבת שלום!
יאללה, אני באה, אבל עם הלמפה שלי עם חרדת הנטישה.
יש לי תכנית מיוחדת לחרדות. מחנה צופים לסתיו. נלביש את החרדה בחולצה משובצת עם שרוך שחור ונסיע אותה באוטובוס לכנרת. רק כך נצליח לפתור פאזלים בבית, בלי נציץ מאחורי הגב על השקיעה הקולנית שבמזרח. מה דעתך?
כל כך קסום, גם קסם המילים אבל מאחוריו, קסם הנוכחות.
ומעניין של מי פה חרדת הנטישה, מי זה שילך ואת מי יהיה קשה למצוא. ויותר מזה, הבחירה (שלה) להתעסק בחרדת הנטישה כש"שנינו לבד כאן".
וואו, לי, המון תודה על צרוף המלים "קסם הנוכחות". של מי חרדת הנטישה שבתוך השיר? נדמה לי של מנורת הלילה, שלא תיכבה חלילה
של המנורה – איזה יופי!
בעוד אנחנו מחליקים לתוך החושך…
עכשיו ראיתי שאתה לוגם קפקא בלילות. ניסית את "קפקא על החוף" של מורקמי?
עדיין לא, אע"פ ששמעתי עליו המלצות חמות. האם קראת, זה באמת ספר טוב?
ערכתי את התרגום, ואני מאוהבת בו. כתבתי על זה כאן:http://www.keter-books.co.il/p-21_a-7/
וואו, לא ידעתי שערכת את התרגום. האם ערכת גם ספרי מקור?
עניתי לך במייל.
גם אני מאוד אוהב את השיר הזה. הוא נוגע בתשוקה שאי אפשר להרוותה, ברצון להיות במקום מסוים ובחוסר היכולת של הנפש לארח כל-כך הרבה (אבל יקיר כתב את זה טוב יותר). מה שכן, הוא קורא לשיר-מראה נשי שיתאר את הצורך מהצד השני…
נו, רונן, אולי תכתוב מענה נשי?!
כמה יפה, יקירי. על מדף הספרים שלי ממתין מקום ריק לספר הבא שלך. נו?..
פרח הלילך היקרה שלי, אני בעיקר מתפתה מלהרעיד חלילה את עצמי על מדף הספרים שלך..
בוא ותרעד, יקירי, בוא ותרעד.
ואני צריכה לגלות שאתה נשוי מהתכתובות המרתקות שלך כאן עם נשות הבלוג?…
מאיפה את יודעת?! הכוס עוד לא שברה אותי.