אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
אֶת הָאֶקְסִית הַבָּאָה פָּגַשְׁתִּי לְאַחַר שֶׁכְּבָר הִתְיָאַשְׁתִּי לְהַבִּיט בַּשָּׁעוֹן.
בַּחֲדַר הַכֹּשֶׁר, הִיא רָכְבָה עַל אוֹפַנַּיִם וְנִסְּתָה לְשַׁכְנֵעַ אוֹתִי
לַעֲשׂוֹת אִתָּהּ יֶלֶד, כִּי בְּגִיל 38
הָאִינְטֶרְקוֹם לֹא מַפְסִיק לְצַלְצֵל בְּתוֹךְ הַגּוּף.
עָבְרוּ אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים. אֲנַחְנוּ שׁוֹכְבִים בְּאוֹתָהּ מִטָּה,
אוֹכְלִים שְׁנִיצֶל קָפוּא וּמְסַמְּנִים בְּעִפָּרוֹן
עִגּוּלִים
בַּקָּטָלוֹג שֶׁל אִיקֶאָה.
אֲנִי אוֹהֵב אֶת אוֹרִית, אֶת הַגּוּף הַצָּרְפָתִי הֶעָגֹל
שֶׁלֹּא מַפְסִיק לִצְחֹק כְּשֶׁקּוֹרְאִים לוֹ סְפָרִים בְּעִבְרִית.
אֶתְמוֹל קָרָאנוּ בִּמְנוּחָה נְכוֹנָה אֶת עָמוֹס עֹז.
שִׁלְשׁוֹם רָאִינוּ עֲרוּץ הַסְּפּוֹרְט.
שְׁנֵי אֲנָשִׁים רָכְבוּ בְּסִמְטַת הָעַקְרַבִּים שֶׁבַּנֶּגֶב.
אֶחָד מֵהֶם חָבַשׁ כּוֹבַע צָהֹב. הַשֵּׁנִי
הֶחְזִיק פַּעֲמוֹן בַּיָּד.
נחמד ומהנה כרגיל.
אתה בפליפ-פלופ בין שרית לאורית.
זה עושה לך את זה הסיומת: רית.
מי יותר מביניהן?
וואו, לא חשתי את זה. כנראה שה"רית", מצלצל כמו "ריק", כלומר כמו "קיר", כלומר כמו "יקיר"; הו לה לה! איציק, אין כמוך
אז מה?
מתי יגיע שיר יפהפה על האינטרקום שהתחיל לפייט בלב שלך ולעשות לו חדר כושר?
השיר כמובן יפה ושירי רק חשבתי שלפעמים לכתוב על רגש שלא מתוך הרחקה זו חכמה לא קטנה – הרי מטאפורות על אהבה של ממש נשמעות כמו מתווה לרומן הרומנטי.
אולי תנסה. אני אשמח לקרוא.
לכתוב על רגש שלא מתוך הרחקה באמת לא קל, כי תמיד בתוך הרגש אני בכלל לא טורח לחשוב במלים, הן תמיד מרחיקות אותי. איך אפשר בכלל לכתוב על רגש? בקושי על הפופיק אפשר לכתוב בלי שהוא יצטווח כתינוק מבוהל. אבל על האינטרקום תמיד אפשר לכתוב. אפילו אני מרגיש, בגיל 34, שבא לי להחזיק תינוק על הכתפיים ולרוץ לרוץ
נו זה מה שאני שואלת אותך – אם הייתי יודעת הייתי יודעת.
הפופיק מצטווח וגם המחשבות מיללות והגעגועים עושים אמבטיה והמחשבות קופצות על חבל והולכות לישון על סוס נדנדה עשוי ממילים של ערפל.
את זה אנחנו כבר יודעים.
אבל מה עם הרגשות? איך הם? הם הרי גם ממתינים לפעמים בתור לקופת חולים ואפילו צובטים לחי של שקט, רכה ומישמישית. שמעתי על רגשות שהלכו לים והמיץ של האבטיח גרם להם לשמוח כמו שמש בציור שמחייך אדום-ירוק-כחול.
רק כשמגיעים לאהבה המילים מסמיקות ולא רוצות, בצדק מבחינתן, שיחשבו שהן איזו עטיפת לבבות ורודה או נר ריחני של השורש א.ה.ב.
אולי יום אחד הן ימצאו את המילים הנכונות. אפשר לחפש גם באבידות ומציאות של אוטובוסי אגד.
אנשים לפעמים שוכחים שם אהבה ולא נעים לה לחזור לבד הביתה.
"כשאהבה עוזבת את הבית שנועד להיות משפחה, נותרת הבינה – עמוקה כלילה" (סירקה טורקה) מיכל, השורש א.ה.ב הוא לא יותר מבכי פעור לדממה: העולם נברא ממנו, ולשם גם נישמט בבוא הזמן. בינתיים, בין הבריאה לשמיטה, אנחנו מתנדנדים על ערסל האהבה. האם שכחת, זה לא ערפל מלים, זהו הגוף עצמו.. מצד אחר, אי אפשר שלא לפסבפס, הלא גם את הולכת לישון על סוס נדנדה מכושף
יש כאלה שהצליחו לכתוב על אהבה בלי לפספס.
יש גם כאלה שהצליחו לאהוב בלי לפספס.
וזה אפילו עוד יותר קשה.
גם קשה לפספס אהבה כשהיא מתקיימת. שנים חשבתי שאפשר לזהות את האהבה מקרוב, כמו זוג יונים בחושך, בעוד שבימים האחרונים ברור לי שכשאוהבים
באמת, מתחילים להבין שכל מה שחשבנו עד כה על אהבה שגוי. המגע, הריח וההימצאות – הופכים לחד פעמיות של נפש. אנחנו בונים את הנפש. קשה לפספס את הבית הזה. ואיך נראה הבית שלך?
מיכל, לאן נעלמת?
בבית שלי יש רהיטי איקאה כדי שהילדים יוכלו לקפוץ ולהשתולל במחיר מוזל.
הבית שלי זו רשימת הקניות של יעל וריח של שניצל (אמיתי) עם פירה בליווי מרבדים של פירורי וופלות בקישוט פירורי במבה.
בפאזל האהבה ישנם כמובן חורים כי החלקים לא מתאימים לגמרי אבל הרוח ששורקת בין חלקי הפאזל היא רוח טובה. לכן היא לא כ"כ שורקת. רוב הזמן היא חובקת.
ועם הזמן חלקי הפאזל הופכים מקרטון קשיח לפלסטלינה מהסוג הטוב, כך שלרוחות השורקניות יש פחות מקום.
יש רשימות לסופר
ולפעמים שיחות משכנתא.
מה שנכון נכון.
יש שם עוד משהו חמקמק יותר.
אני קוראת לו אהבה.
צריך להיזהר, עם הרוח מגיעים הגשמים הסגולים של הסתיו. מיכל, אני ממש מקנא בך. תמיד דימיתי ללכוד בכף היד את אותו "משהו חמקמק יותר", עד שגיליתי שכף היד שלי אוחזת תמונה. ובתמונה מופיעה דמעה קטנה. פעם חשבנו שהיא השכחה, בעוד שהיום אנחנו קוראים לה אהבה.
אל תקנא יקיר יקירי, בידך הדבר ולא רק הדימעה ששוכחת.
אני לא נזהרת מגשמים סגולים של סתיו.
מחכה להם דווקא.
אין כמוך, מיכל המעגלת את הרקיע. אני דווקא מחכה לעלווה שתתרשרש מעל ראשי.
הו יקיר, שיר נפלא, כרגיל, אבל עוד יותר הפינג פונג המצמרר בינך לבין מיכל, כמה מציף
תודה עינת. תצטרפי?
אוח שיר תענוג.
ותיזהר, למה אני אבוא עם הלמפה שלי לשבת ביניכם על המיטה.
רוצה לסמן ביחד עיגולים בקטלוג או לנגוס מהשניצל?
מעדיפה ללכת לסופר ביחד. יותר מספק.
אני ארכיב אותך על עגלת הקניות. אולי נמצא אהבה בקופסת שימורים. תמיד טוב שתהיה אחת כזאת במזווה
הנה קטע מאהבת הדומסטיקנה, מרומן שלי, גמור, שלא ראה אור.
"ואני כבר מתכננת לי איך ייראו חיינו המשותפים: גרים בדירה מרוהטת קומפלט, ספה יאפית מ"קסטיאל", כמה עציצי גרניום, כוננית עם ספרי אמנות מומלצים, הולכים למופע ב"צוותא", לסרט צרפתי, לתערוכה, לסופר, הוא דוחף עגלת מצרכים ואני מדדה מאחוריו עם עגלת התינוק, מורה לו בקול רך או גועלי, תלוי במצב הרוח (או בביזיון של ליל אמש) מה להכניס לעגלה ומה להוציא מתוכה תכף ומיד – אנחנו לא צריכים קורנפלקס, תיקח במקום זה פצפוצי אורז, חני"לה אוהבת את זה הרבה יותר מהקווקר המעופש שאימא שלך מתעקשת להביא לנו. מאוחר בערב, מצטנפים כמו עוברים מול הטלוויזיה ועושים אהבה עד שהספה תישרף. ובשבתות, כרגיל: מפגש זוגות. אישה-אישה מפגינה את רכישתה המצטיינת: בעל היושב במעגל עם יתרת הבעלים ודנים הם על יתרות חוב, איגרות חוב ומשכנתאות בריבית קצוצה.
וזה גם מוקדש באהבה לאיצקוביץ" (איציק אביב) ולסיפורו "אלין".
נפלא! לכך בדיוק התכוונתי. איזה יופי של כתיבה, זורמת ומשכנעת במלוא כוח החיוּת; הו, הלואי עלי זוגיות כזאת. תמיד חלמתי לצנוח על הכורסא עם משכנתא, פיג"מה ועיתון מעריב, רמת-גן מול הסופר, קומה שניה, כוס תה ולימון, בעוד אשתי תנגן את ברהמס בפסנתר, פנטסיה אופוס 119, כשאני אשיר ואבכה, אבכה ואשיר, יעל! נוזל לי ריר מהעין..
יקיר
כל עוד הפעמון אצלך ביד אני לא דואגת
לריר
יקירתי, הפעמון הוא פזמון הלב
מקסים. זה כיף בזוגיות להיות בשגרה נחמדה כפי שתיארת.
תודה שירי, הלוואי שהייתי זוכה לכך בעצמי..
הלוואי שתזכה. בעצם, למה לא?
מדוע לא, אולי כי אני מרגיש שהגוף שלי עדיין לא מצא את התנוחה אל החלום. קשה, קשה להרדם. האם גם לך קשה להרדם לתוך המציאות?
החיים לא חייבים להיות כל כך קשים. הרי בסוף הכל תלוי התודעה שלך. ואם התודעה שלך במקום חרא, ככה יהיה. וההיפך כמובן. אם אתה רוצה לזכות בזה, תרצה את זה, אבל בכל הלב ובכל הכוח. בסוף היקום ייתן לך את מה שביקשת. אני יודעת, זה נשמע נדוש, אבל כל כך נכון.
ברור שהכל תלוי בתודעה, אבל מה לעשות שאני חש שאני נמשך בחוטי עצמי. כלומר, אני בוחר כל מצב נפשי שבו אני נתון: אני בוחר בדכאון, ובוחר בשמחה – כשלמעשה, אני אף פעם לא ממש מדוכא או שמח, ישנו רווח של החלטה ביני לבין הרגש. אני חש כל הזמן שהתודעה מוצפת, מישהו פוסע בתוך חיי, מניח עקבות על עיקבותיי. כל תמונה של שיר היא תמונה בלבד, כי החיים עצמם הרבה יותר חזקים מכל הא"ב
קח קצת זמן עם עצמך. תרגע, תתמקד בעצמך וברגשות שלך. תתחבר אליהם. אם הכל עניין של בחירה, תבחר בטוב. אם זה לא בא בקלות, תכריח את עצמך להיות שמח, עד שזה יבוא בטבעיות. הייתי בצד המאוד דכאוני תקופה ארוכה. עד שנמאס לי להיות כל כך עצובה, כי למה לי בעצם? זה לא עושה לי טוב, זה לא עוזר לי להתפתח. אם כל כך קל לי לצפות שהכל ישתבש, למה שלא יהיה קל לי לצפות שהכל יהיה טוב. אני מאחלת לך רק טוב ושתמצא את מה שאתה מחפש שיעשה לך טוב בנשמה.
וואו, את מדהימה! האמת היא שאני טיפוס די עליז בדרך כלל, אם כי, כמובן, גם יש לי נטיה להיקלע לדכאונות קשים. אבל בסך הכל, הטוב בוחר בי. השיר נכתב מהפנטזיה על הטוב הזה, לא יותר מרעיון שעשוי להתגשם. לו-רק יכולתי להפסיק לחשוב עליו כרעיון, הייתי מנסה לחיות אותו כחוויה
יקיר יקירי, תחיה את החלום. אל תחלום על החיים.
צודקת