eden כיום לאחר הפרישה מהמכללה אני עוסקת באמנות. אפשר להגדיר אותי כאומנית רב תחומית. אני מצלמת מפסלת ומציי

    הולכת על המים מרחפת בעולם (הונג קונג נובמבר 2007)    

  ושוב אני חוזרת להוואי. תמיד מתארים את הוואי כאיים שבהם מבלים חופשות רומנטיות. אנו שוכחים לפעמים שבהוואי חיים גם אנשים, המתמודדים יום יום  עם בעיות הקיום שלהם. כך פגשתי את מוכרת הבצלים ב-china town . או בונת העפיפונים. הפועלות של מטעי הפאפיה. אבל יותר מכולם התרשמתי מהזוג הזה. עם הזוג הנכה הזה יצא לי לנסוע מספר פעמים באוטובוס. כשהסתכלתי ...

    כעת כשאני בבית ומנסה להעביר את הימים, נזכרתי שכשהייתי לפני כשנתיים בהוואי חגגו שם את הלואין. מן חג כזה קצת כמו פורים רק התחפושות צריכות להפחיד. גרתי באכסניית נוער, והייתי, כך אני חושבת לא רק הישראלית היחידה אלא גם היחידה שמעולם לא חגגה חג זה. טיילתי בעיר וראיתי את ההכנות. זו גינה של בית פרטי. זו עוד חצר באותה ...

    עבר שבוע מהניתוח. אני מרגישה כמו בהסגר.  אסור להסתובב הרבה. צריך לנוח,  אסור להרים דברים שכבדים מחצי קילו.  בקיצור, צריך להתפנק. למה אני מאד מתגעגעת? לבוקר חורפי על הגג. (אסור לי בינתיים לעלות מדרגות) בוקר חורפי על הגג בגני. בוקר, מאד מוקדם. השעה שש. השמים נפלאים. אני אוהבת את שעות הבוקר האלה. דממה.  העולם לידי טרם התעורר. הו ...

  זהו.  מחר הניתוח.  כל כך רציתי לסיים היום את הפסל שלי ולא הצלחתי. כעת הוא יחכה לי שישה שבועות. מה שמפריע לי זה, שאיני יודעת האם תהיה לו בעיני אותה משמעות. הנה כאן אני עובדת עליו: (צילום מירי פליישר) מקווה שכן.  

  אבי היה בשבילי לא רק אב אוהב ורגיש, אלא האדם שיכולתי תמיד לשוחח איתו, לשמוע את דעתו בנושאים רבים. הוא לא היה נותן עצות ואמר את דעתו או ניתח מצבים רק כשביקשתי זאת ממנו. גם כשהיה מביע את דעתו, היה נותן לי להחליט ומכבד את החלטתי. גם כשהחלטתי בניגוד גמור לדעתו, ונפלתי מעולם לא שמעתי את המילים "אמרתי לך" ...