eden כיום לאחר הפרישה מהמכללה אני עוסקת באמנות. אפשר להגדיר אותי כאומנית רב תחומית. אני מצלמת מפסלת ומציי
אבי היה בשבילי לא רק אב אוהב ורגיש, אלא האדם שיכולתי תמיד לשוחח איתו, לשמוע את דעתו בנושאים רבים.
הוא לא היה נותן עצות ואמר את דעתו או ניתח מצבים רק כשביקשתי זאת ממנו. גם כשהיה מביע את דעתו, היה נותן לי להחליט ומכבד את החלטתי. גם כשהחלטתי בניגוד גמור לדעתו, ונפלתי מעולם לא שמעתי את המילים "אמרתי לך" מפיו, אלא תמיד היה שואל כיצד אפשר לעזור, או פשוט עוזר ללא מילים.
אבי נפטר בגיל 71 מזמן, כבר לפני 24 שנים. עדיין אני מוצאת את עצמי מנהלת איתו שיחות, מנסה לחשוב ולדמיין לעצמי מה היה הוא אומר.
אבל הוא שחרר אותי בלילה לפני מותו. ישבתי לידו בלילה והקראתי לו את העיתון. זה היה יום שישי בערב, היה קשה לו לקרוא מפני שמסכת החצן ששמו לו צרבה בעיניו. דיברנו על המון דברים. ביניהם על פוליטיקה, צחקנו על פוליטיקאים, ובכלל מצב רוחו היה טוב במיוחד, כאילו הוא הולך ומחלים. פתאום ללא כל הכנה, הוא אומר לי, את יודעת עדנה, "גרושין זה לא סוף העולם". נדהמתי, על אף שידעתי שאוכל לקבל ממנו עזרה רבה, לא סיפרתי לו על הקושי הנפשי שבו הייתי נתונה בגלל התנהגות גסת רוח של בן זוגי, לא רציתי לצער אותו. הוא כבר היה לאחר מספר התקפי לב, ושכב כבר בטיפול נמרץ כחודשיים. נדהמתי, שאלתי אותו למה הוא מתכוון והוא ענה תחשבי על זה. אחר כך אמר לי תגידי לאמא שאני אוהב אותה. הוא התעייף ונרדם. ישבתי לידו כל הלילה עד שבאו אחותי ואימי. כולנו נסענו הביתה לארוחת צהריים ואיש לא נשאר לידו, כי הוא הרגיש טוב יותר.
לא יכולתי לסיים את הארוחה, הרגשתי שאני מוכרחה לחזור לבת החולים. השארתי את הבנים בדרך הביתה וביקשתי מהם שיחכו שם. דהרתי לבית החולים. כשהגעתי מצאתי את מיטתו ריקה. ליבי פעם בחוזקה, כבר בבית הרגשתי שמשהו לא בסדר, על אף הפצרותיהן של אימי ואחותי, לא הצלחתי להישאר עוד דקה נוספת בבית. מה קורה כאן? היכן אבי? באותו רגע ניגש אלי מנהל מחלקת טיפול נמרץ ואמר לי שהוא בחדר הניתוח הקטן שבמחלקה ושמנסים להשתיל לו קוצב. עמדתי מאחורי הדלת ושמעתי את הפעימות במכשיר. ופתאום שמעתי רק צליל אחד ארוך. קרסתי על ברכי. בפעם הראשונה הבנתי למה הכוונה במילים פיק ברכיים.
אבי בלילה לפני מותו שחרר אותי. נתן לי את הכוח והאומץ לעמוד לבד להשיב את כבודי ואת חרותי.
חשבתי שעם השנים אתגעגע פחות. אך לא זה המצב, כמה שהוא חסר לי. הבנתי איזה אב אוהב ואיזה חבר איבדתי, ומיום ליום אני מבינה זאת יותר.
עדנה דמעות עלו בעיני
כתבת כל כך יפה
תודה מירי. זה היה לי קשה אך הרגשתי שפעם אחת אני צריכה לכתוב זאת.
אוי עדנה כמה עצוב ונוגע ללב.
מרגש.
כמו קודמי. נשמתי וליבי נעצרו כשקראתי. ויחד עם זאת יש בו גם טוב ושלם. תודה.
גם הדמעות שלי מצטרפות.
אני נפעמת כשאני פוגשת אנשים עם רוח גדולה.
אבא שלך היה כזה.
עדנה הסיפור שלך מעבד שיחרור בשתי פנים, מרגש
אכן מיכל, הוא היה אדם יוצא דופן. הוא התאים להיות איש חינוך ומה שתמיד משאיר אותי נדהמת זה שהוא רוב חייו היה איש צבא.
באמת מדהים. ואולי מדהים כמה אנחנו שבויות בסטריאוטיפים.
עדין מרגש. המילים האחרונות שנאמרות, נחקקות לנצח אני משערת. כמו תובנה עמומה , אבל הכי אמיתית . אמיתית תמול דלותו של הפרוזדור בו אנו עוברים.
רגיש ועדין. שחרר אותי לפני מותו – נוגע ואמיתי. כתוב בדיוק במידה הנכונה.
עדנה, כשראיתי את המילה אבא כתובה- אבא שחרר אותי, הרגשתי שאני חייבת זמן אוויר, כדי לקרא , כל הסיפורים פה על אבא, הציפו אותי, כל סיפור הביא משמעות חדשה למילה אבא.
ועכשו פתחתי וקראתי, וכמובן דמעות עלו בעיני, הוא כל כך מיוחד, הוא נתן לך באמת מתנה, וזה שאת ממשיכה לדבר איתו, זה מרגש…
זה שקבלת מימנו מתנה, בטח את מעבירה אותה הלאה, וזה נותן את תמצית החיים..
ניראה לי שעוד שנה צריך לעשות שוב בלוג על אבא, בטח נדבר על חלקים אחרים.
להתראות טובה