נודל ברוטב חמוץ-מתוק

סוף, סוף, באיחור קל, הלכתי לראות את "נודל" סרטה של איילת מנחמי. לקחתי איתי חברה שהגיעה אתמול מפריז.

 

ז'ולי, הנראית פריזאית באופן כל כך מדויק, שמחה להתלוות אלי, מסתבר שלמרות שזו לה הפעם הראשונה בארץ הקודש, היא צופה בכל סרט ישראלי המגיע לפריז.

ואח"כ אומרים שהצרפתים אנטישמים.

 

התחושה שעברה בי לאורך כל הסרט, הייתה מדויקת, כמו אותה תחושה, כשמרגישים מספיק בנוח למשוך את הנודלס בשפריץ לתוך הפה, ברעש מחריש אוזניים כשנתזי רוק ונוזל משפריצים בקטנה.

רק כשמרגישים ממש, ממש נוח אוכלים ככה.

או כשאוכלים בסין ולא רוצים להעליב את המארח.

 

וכך, ממש כך הרגשתי לאורך הצפייה בסרט המקסים, המתוק-חמוץ הזה.

מכורבלת בכיסא ומאפשרת לעצמי ללוות את הגיבורים כאילו הם המשפחה הפרטית שלי.

 

כמו כולנו, חיים בתוך תבניות נוחות, מגלגלים שוב ושוב את אותו סיפור.

תקועים, חיים ב-כאילו, לא מאפשרים לעצמנו לראות אופציות אחרות.

 

למראית עין משפחה רגילה, 2 אחיות. 
מירי, דיילת, אלמנה בפעם השנייה, חייה סובבים סביב הטיסות וסביב חיי הנישואים של אחותה, גילה, אותם היא מנסה לשמר.

גילה, מורה להתעמלות שלא פגשה מייק אפ כבר הרבה שנים, עם בעיות זוגיות ופה גדול, מטפלת באחותה, הדיילת "המרחפת", החיה בבועה של שיגרה ודיכאון.

 

מירי עצמה המשוכנעת שהיא מקור כל הרע, נעה כמו על ביצים, קדימה ואחורה, מפחדת לפספס את השליטה שיש לה על אחותה וגיסה. כמה נוח ונעים להיות במקום מוכר וידוע, בין אנשים שאת מצליחה להניע כמו בובות סביבך.

 

להעביר את החיים.

 

אף אחת מהן לא תזוז צעד בלי השנייה. הן אפילו גרות באותו בניין, מרפסת נושקת למרפסת, וכשגילה עוזבת את בעלה איזי היא לא ממש מרחיקה לכת, אלא עוברת לדירת אחותה, לישון יחד איתה במיטתה.

 

מערכת היחסים בין מירי וגילה נעה כל הזמן סביב הציר של: לא משנה מה יקרה מסביבנו, אנחנו בסיס המשפחה, אנחנו הקשר המשמעותי ואף אחד לא יפריע לזה. 
מאותו סוג שפוגע פעמים רבות בכל מערכות היחסים האחרות במשפחה המורחבת, 
כיוון שאת מרב הרגש, היחס ותשומת הלב מייצרות האחיות בינן לבין עצמן כאילו הן יחידה אחת.

 

במקביל מנהלת מירי קשר מאד מיוחד עם איזי. היחס שמעניק איזי לגיסתו, מקובל על 
שתי האחיות, המעדיפות להעלים עין ולהמשיך לנהל את חייהם כאילו כלום לא קורה.

כמה סודות יש גם לנו במשפחה שאנחנו מעדיפים להדחיק אותם מאחורי מסך של "הכול נורמלי".

הכול נשאר במשפחה.

 

מעניין לראות את היחסים בין שתי האחיות ב"נודל" אל מול היחסים בין שתי האחיות 
בסרט "אביבה אהובתי", סרטו של שמי זרחין (שותף לכתיבת "נודל" יחד עם איילת מנחמי).

גם בסרטו של שמי עומדות במרכז הסרט שתי אחיות. שמערכת היחסים ביניהן מורכבת, תלותית ומאפילה על כל מערכות היחסים האחרות במשפחה. גם בסרטו של שמי אחות אחת הינה המרחפת, המתנהלת בחייה בעיקר על פי החלטותיה של אחותה האנרגטית , המניעה אותה לשינויים על פי רצונה.

 

(לא אכנס לקווי דמיון נוספים בין התסריטים. אלא אציין שבשני המקרים האחיות ניזונות אחת מהשנייה אך גם תוקעות אחת את השנייה בתבנית חיים הנוחה לשתיהן.)

 

ב"נודל", הגעתו  של ילד סיני מקסים הנשאר בביתה של מירי לשעה קלה על ידי אמו העוזרת,

שאינה חוזרת לקחת אותו, גורם למהפך המשמעותי בחייהן של 2 האחיות.

 

או שאולי החיבור שנוצר בין מירי והילד, המדליק ניצוצות בחייה הקפואים, הוא זה הגורם לגילה להבין שהיא עומדת לאבד את השליטה על חייה של אחותה, לכן היא מחליטה להתיר את כל החיבורים העדינים שהמשפחה רקמה במשך שנים רבות, בתקווה להחזיר לידיה את הפיקוד.

 

מערך הכוחות במשפחה מתערער. העולם החיצון חודר לבועה, מאפשר לעשות תיקון.