אסנת בוקופצר – דמיון מודרך ו-NLP אסנת בוקופצר מטפלת בכירה מאסטר בדמיון מודרך, NLP, ריפוי מטראומה ותרפיית קו הזמן
כבר שבוע ימים מתכננת ללכת לסרט, כל יום מתחיל בהחלטה של הולכת ומסתיים בהליכתי לישון.
אתמול חגגתי את יום הולדתי.
מספר ימים מתנגן בראשי שירה של תרצה אתר המופלאה: "אלוהים שלי אשר מאחורי הברוש, זה שברוח לרגע נרעד…. אלוהים שלי, השעה שלוש, יום שני, שנת 71 ….ולי יש היום יום הולדת, תל אביב, השעה שלוש, לא בכל יום אני נולדת, ולא בכל יום אתה מאחורי הברוש…….."
ימי הולדת ……..כבר מזמן הפסקתי לחשוב מי יזכור ומי ישכח, שמחה לקבל טלפונים וזהו, בוחרת לא לתכנן שום דבר, אחרי שנים ארוכות של ימי הולדת שתמיד הצליחו להסתיים בבכי, מסיבה זו או אחרת.
גם כשהייתה מסיבה.
בשנים האחרונות, מאז שאני מאפשרת לעצמי להתייחס ליום הזה בפרופורציות, הוא הפך ליום שמתחיל בכיף ומסתיים בכיף. בלי דרמות מיוחדות.
"…..טוב אז יש לי היום יום הולדת, טוב אז מה אם שכח, אז מה יש? בכל שתי דקות אישה נולדת, בכל שתי דקות נולד איש טיפש……"
"…..טוב אז יש לי היום יום הולדת, טוב אז מה אם שכח, אז מה יש? בכל שתי דקות אישה נולדת, בכל שתי דקות נולד איש טיפש……"
אז מה כן עשיתי. הלכתי לסרט, חשבתי קצת לפני שהחלטתי ובחרתי מכל הסרטים ללכת לראות את "היירספרי".
ידעתי ששילוב מוצלח של צבעוניות, קצב, תנועה, מוסיקה, ו-גו"ן טרבולטה אחד ענק, תרתי משמע, יעשו את העבודה.
אין כמו מיוזיקל טוב לעשות את העבודה.
בעבר, הסרט מוזיקלי קיבל מקום של כבוד לצד מערבונים דרמות וקומדיות . במהלך השנים הז"אנר הלך ונכחד, אולם אחת לכמה שנים הוא זוכה לרטרו מכובד.
קשה מאד לשכנע אנשים לבוא איתך לראות מיוזיקל, איך שהוא לרוב האנשים לא מסתדר קולנוע עם גיבורים שמתחילים פתאום לשיר במקום להמשיך ולדבר ביניהם.
ישנן קלאסיקות קולנועיות שאי אפשר להעלות על הדעת את קיומן ללא שירים, דוגמת "שיער", שעובד לסרט מצליח על ידי הבמאי מילוש פורמן בשנת 1979. הסרט, שהחל את דרכו כמחזמר בשנת 1967 ב"אוף ברודווי", הצליח להעביר את תקופת ילדי הפרחים של שנות השישים על שאיפתם לשלום, שוויון, אהבה, חופש סמים, אחווה בין בני אדם ו-21 שירים שהזמן לא פגע בהם.
אך "שיער" עושים פעם בדור.
המחזמר "היירספרי" , אף הוא מתרחש בשנות ה-60, עוסק בשוויון בין הלבנים והשחורים וכניסתה של התרבות השחורה למיינסטרים. אך הוא לא מצליח להגיע לנועזות, לחן, ובטח לא לעוצמתם של השירים שהפכו לכוכב בפני עצמו ב"שיער".
לשמחתי, מיוזיקל נשאר מיוזיקל. ומכיוון שלאורכו של הסרט אני מצליחה לשבת עם חיוך דבילי מרוח על הפנים. זה שווה.
"אתה לא יכול לעצור את המוזיקה ….." הם שרים,
ואני המעדיפה בדרך כלל סרטי איכות על פני קולנוע אמריקאי בסיסי, מוותרת על כל הטענות והבעיות שיש על המסך ומרשה לעצמי להצטרף בהמהום שקט כדי לא להפריע לארבעת האנשים שיושבים בקולנוע "גת" רחב הידיים.
ואני המעדיפה בדרך כלל סרטי איכות על פני קולנוע אמריקאי בסיסי, מוותרת על כל הטענות והבעיות שיש על המסך ומרשה לעצמי להצטרף בהמהום שקט כדי לא להפריע לארבעת האנשים שיושבים בקולנוע "גת" רחב הידיים.
כן, מסכמת לעצמי כשעולות הכותרות, יש לי היום יומלדת ואין לי שום כוונה הפעם לראות את הפגמים במוצר המוגמר.
יום הולדת שמח 🙂
המון תודה.
ברוכה הבאה. ברוך גם הטיימינג, יום הולדת קליל. אגב שילוב בין קולנוע לחיים : מאז שראיתי בפעם הרביעית " המבט של אודיסאוס " של אנגלופולוס, הפנמתי שלא אעשה עניין עוד מיום ההולדת שלי, כמו מ 364 הימים הדומים לו בשנה שלא התגרה אליהם הצד הדרמטי שבי. זה כמו מסע שחוזר אחורה וקדימה בין נקודות בעלות צביון של חשיבות ושמחה, ובדרך לא מקרית נהפך החיפוש אחר אותם מאפיינים שנפקדים מהיום הזה שמופיע שוב, לימי ציון הפוכים. ימים מותנים של שמחה וחשיבות, המחפשים בך את אלה שהיו. הרווי קייטל אמר שם ואני חותם איתו : זה הכול מסע המחפש נקודות משמעות, אך כדי להתשחרר מהכבדות של נקודות קלילות שהייתי גאה לנצור בי …
חן חן. חשיבות אכן עניין סובייקטיבי
שמחה-מהות הקיום האישי. ואוסיף בתודה ציטוט ממקבת "דבריך באיגרת רוממוני מעל הווה סתום, וכבר אחוש עתיד בתוך הרגע". שתהיה שנה נפלאה. אסנת