אסנת בוקופצר – דמיון מודרך ו-NLP אסנת בוקופצר מטפלת בכירה מאסטר בדמיון מודרך, NLP, ריפוי מטראומה ותרפיית קו הזמן
ראשית, התנצלות, למרות שיום כיפור עבר, מאמינה שאפשר ואף חשוב לבקש סליחה במידת הצורך גם במשך השנה, זה חוסך גם זמן וגם בעיית זיכרון לקוי,
משאיר אותך עם מצפון נקי מיידית להמשך פעילות.
הסליחה הזו מיועדת לחברי הטוב, החכם, הרגיש, החתיך, השנון, המקסים, המוכשר, האהוב, שהשביע אותי לא ללכת לראות את הסרט.
תשבעי לי הוא אמר, בשיחת טלפון, תשבעי שלא תלכי לראות אותו, אין סיבה.
את חייבת להאמין לי.
נשבעתי מה יכולתי לעשות. זאת למרות שבאמת הייתי סקרנית איך יכול להיות שכל העולם יצא מדעתו מהסרט הזה. ביקורות מהללות ומשבחות המציינות אותו כאחד הסרטים הכי מצחיקים והכי מבריקים שנעשו השנה, גם בארץ קונצנזוס ביקורתי מפתיע. ואילו הוא, אחד ויחיד, נדיר, פשוט סבל.
וידוי
באמת לא התכוונתי ללכת לראות אותו, למרות הסקרנות, למרות ששדון קטן לחש לי אי שם בפנים, תלכי, תראי על מה הרעש, את לא חייבת לספר לו, אבל הבטחתי חשבתי לעצמי, כשיצא הדי.וי.די אראה זה לא יקרא שהלכתי.
הרי הסרט יגיע אלי, זה כבר משהו אחר.
ללא כוונת זדון
במוצאי יום הכיפורים הזמינו אותי לראות סרט, כשהתעניינתי איזה, הבנתי שעכשיו עומדת בפני דילמה: ללכת או לא ללכת , זו השאלה.
הקול מימין ציין, מוצאי יום כיפור, רק עכשיו מתחילה שנה חדשה, את יכולה להתחיל אותה ברגל ימין, נקייה מחטאים, התחלה מצוינת ואילו הקול משמאל טען נו באמת אפשר לחשוב שרצחת מישהו, כולה סרט, והקול מימין מתערב ואומר, כן , נכון כולה סרט, אולם מאחורי זה עומדת הבטחה שנתת, זה הרבה מעבר לכולה סרט, והקול משמאל מגחגך ואומר, זה לא שאת בעצמך הלכת, קנית כרטיס, הנה הזדמנות, מזמינים אותך, מבקשים ממך, את לא יכולה לפגוע ברגשותיו של המזמין, כך נאבקו להם הקולות אחד בשני, בזמן שידידי כבר הזמין כרטיסים בטלפון והפך את הנושא לעובדה מוגמרת. יכולתי להתנגד חשבתי חלושות.
אני בסך הכול הקורבן בכל הסיפור הזה.
מת לצחוק 10
התיישבתי בקולנוע ברגשות מעורבים, הסרט התחיל: בלונדינית מתוקה, החיה עם אחותה המתוסכלת ובעלה המתוסכל אף יותר, מקבלת את הג"וב שחלמה עליו להפוך למנחה בערוץ E .
האחיות יוצאות לחגוג בפאב, שם הן נתקלות ביורם עלוב, שמן, פתטי, שאין בו כלום, לא חן, לא הדר, לא קסם אישי, המסתובב כל היום עם חבורת טמבלים מכוערים, עלובים, שלא עושים כלום בחייהם מלבד הפלצות, בדיחות סקסיסטיות, ופנטזיות על הבחורות שלעולם לא ישיגו.
ואילו הבלונדה שלנו השתכרה עד דלא ידעה בין ברוך מרדכי לארור המן ,
כיוון שאין שום סיבה אחרת לעובדה שהיא מכניסה אותו למיטתה, בביתם של אחותה ובעלה.
צחוקים ? הומור שנון ? קהל שנקרע מצחוק עד לרגע זה ? כלום, אפילו לא חיוך.
בלונדיתינו נכנסת להריון. מחליטה, הפעם פיכחת לחלוטין, להתקשר אל הנפל ולשתף אותו בהחלטות שלה. גם לשמור את ההיריון וגם לנסות ולחבור
אל ה- כלום הזה, הצמוד לחבורת הלוזרים, להקים איתו משפחה טובה באמריקה, ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות !
ועדיין שקט מופתי באולם. אופס שמעתי חמש שורות מעלי כיחכוך, האם זה היה צחוק? או גרפס? אההה סליחה, זה הגיע מהסרט.
אולם בסליחות עסקינן ולא בניתוח בנאלי של המבנה, המשחק, התסריט.
מן הסתם אם נתעמק נמצא שם ערכים כמו: יופי זה לא הכול בחיים, או שכל או כישרון, לפעמים גם מזל מספיק.
יצאתי בתחושת רחמים. רחמים על הזמן שהשקעתי, על חיי החבורה שהתנהלה על המסך, למרות שהם נראו מאד מבסוטים מעצמם מהתחלה ועד הסוף.
בשילוב מחשבה עמומה שאולי פשוט הדבר הטוב ביותר זה להתחתן עם מי שנקרא בטעות בדרכינו כי אולי זה יצליח. הרי עם הסרט זה ממש הצליח להם.
סליחה פורפאבור, סליחה.
הזדמנות מצויינת עבורי להתנצל גם כן על כך שראיתי את הסרט המביך מביך מביך הזה. ראיתי אותו בניו יורק, ונראה שהקהל האמריקאי מת על ההומור הירוד הזה. הוקדש לסרט הזה אולם ענק, שהיה מפוצץ באנשים שהתגלגלו על הריצפה מצחוק. "נאלצתי" לחתוך באמצע לסרט אחר.
ראיתי השבוע את "ביקור התזמורת" של מרצה מדהים שלי:ערן קולירין. מעניין אותי מה תאמרי עליו 🙂
מה שם הסרט?