ראיתי פעם הצגה מעולה בתמונע שקראו לה "אני ונפשי". הדמויות היו למעשה האדם מפורק לגורמים. כלומר דמות אחת היתה הגוף, דמות אחת היתה הנפש, דמות אחת היתה האגו, דמות אחת היתה השכל, וכן הלאה. הנפש היתה דמות של זונה.
עכשיו במשבר הזה שעובר עלי אני מבינה הרבה יותר טוב ולעומק את ההצגה הגאונית הזו. אני מבינה את ההפרדה שלך, לב שלי, מהגוף והשכל. ולא, אני לא חושבת שאתה זונה. לא חושבת שאתה אשם במשהו. אני כן חושבת שאתה צריך להקשיב לשכל ולחברים ולאנשים שמדברים אליך ומחזקים אותך.
אני גם חושבת שנתת ליותר מדי אנשים לשחק לך על המצפון, ולהפעיל אותו בלי קשר למציאות, לא שלך, לא של האדם בתוכו אתה שוכן כלומר אני, ובלי קשר למציאות של אנשים אחרים. אני חושבת ואפילו בטוחה שנתת ליותר מדי אנשים להחריד את שמחתך או לערער על דרכך.
מתי תלמד, לב שלי, שכולם ממשיכים לחיות ואפילו טוב. איתך או בלעדיך. עם או בלי האהבה שלך. מתי תלמד, שהיחיד שנמצא כאן בסכנה הוא אתה עצמך?! לכמה אנשים, ולכמה אירועים תיתן ככה להיכנס אליך, לרמוס ולשחוק?! כאילו, למה אתה מחכה?.. שיהרגו אותך לגמרי? זה לפעמים נראה כאילו אתה עושה תחרות: רומס נולד או הורס נולד. אשכרה מחפש מי יהרוס אותך הכי מהר, הכי אכזרי ובצורה הכי יצירתית.
לב שלי, אתה היחיד שיש לי. בלעדיך אין לי כלום בעולם. בלעדיך אני כלום בעולם. אתה, לא הגוף ולא השכל, אתה הוא היחיד שמבדיל אותי בין מיליארדי האנשים בעולם. אתה זה שהנפש התאומה שלי מחפשת. אם תעלים אותי – תהיה לה נפש אחת גלמודה ואבודה בעולם.
אני יוצאת למסע ארוך ומאתגר, לחיים שלי, לבן הזוג שלי, לילדים שלי, לעצמי. הכל התפזר לי, כל התכניות וכל החלומות. אני צריכה אותך שתעזור לי לאסוף ולגבש את הכל לדמות אחת בעולם שהיא אני ונפשי, לדמות אחד שקוראים לה אני. אני שאוהבת אמנות, ונופים, וים, ובתים ישנים. אני שמדמיינת דמויות ופרצופים בעננים. אני שלא מפחדת מאנשים שאני אוהבת. מוכר לך? אני מקווה שכן. ואני מקווה שאתה מתגעגע, כי אני כבר בוכה מגעגועים.
שלך,
מיכל
נ.ב.
"ומה על הלב? עליו עוד לא דברתי. לא דברתי על הלב שרוצה להתרגש בכל פעם מחדש ולהתאהב ולהתפעם ולפגוש נשמות חדשות שיחדשו גם את נשמתנו שלנו"
דב אלבוים "מסע בחלל הפנוי"
ריגשת אותי עד דמעות.
למזלנו הרב הלב הוא שריר – פעם מכווץ ופעם מתוח.
היי חזקה
תודה מתוקה אחת.
איזה יופי.
נראה שאת מתפתחת ומשתדלת ללמוד לאהוב
את עצמך יותר, שזו מבחינתי ה"מטרה" בעולם הזה, וגם האמצעי.
זו בעיניי הדרך לכל השאר, שנקרא בטעות החיים, כמו בן זוג ועבודה ומשפחה שמקימים אם רוצים.
מסכימה עם המושג השתדלות. מודה לך על המחשבה יקירה.
אצלי השכל גורם ליותר בעיות מאשר הלב.
ואבא שלי תמיד אומר שכשהלב טועה אז השכל אומר: אמרתי לך….
מיכל היקרה. גם אני התרגשתי עד דמעות והקראתי בלב ללב שלי. אני מזדהה אתך מאוד מאוד.
חשוב לי במיוחד: "מתי תלמד, לב שלי, שכולם ממשיכים לחיות ואפילו טוב. איתך או בלעדיך. עם או בלי האהבה שלך. מתי תלמד, שהיחיד שנמצא כאן בסכנה הוא אתה עצמך?!"
כל כך מרגש לשמוע הזדהות כזו. תודה תודה תודה.
תרפאי את הלב היחיד שלך אם פשוט תניחי לו לחשוב על הסיבות למה הוא במצוקה עכשיו.
למשל תכתבי , עם כל הפתוס של הכתיבה המובע כאן, סיפור מצחיק כזה, שאפילו את בכלל לא דמות בו. לכאורה לפחות.
מיכל יקרה
בחור נחמד בשם אלעד כליפזדה פרסם כאן לא מזמן אגדה נהדרת על הלב – קראי . זה דומה ליחס שלך רק כתוב כאגדה ובודאי ידבר אלייך.
יש מחיר קשה בלאטום את הלב ולא לתת לו להרגיש קור מכל רוח וצביטה מכל מבט מתחמק.
אני חושבת שלפעמים אין ברירה. פשוט כך. לפעמים צריך לאטום איזה חלון בלב כדי שאפשר יהיה לפשוט זרועות למי שראוי ללב שלך.
אולי צריך ליצור מין דלת שאנחנו מחליטים אם לפתוח או לא?
(אני עוד עובדת על זה. כמובן שממילא מחליטים, אבל אולי צריך להחליט ממקום מודע יותר).
שוב לצערי אני חושבת שאי אפשר שלא להחליט כך, אחרת הרגש הכי תמים שלנו הופך לסחבה תחת הרגלים הגסות והלא נכונות. המודעות היא לפעמים אורחת רצויה מאוד, כשהיא לא סוגרת לנו את כל החלונות.
אני לא בטוחה שזה כל כך מצער. כל עוד אפשר כן לפתוח כשרוצים :).
נשמע מעניין. אבדוק. התרגשתי לקרוא את הדיאלוג בינך לבין לי.
מיכל ברגמן ולי- משום מה התגובה שלי אליכן ירדה לתחתית העמוד,פתאום שמתי לב. רציתי להגיד לך מיכל תודה על ההפנייה אך האם את זוכרת את שם הסיפור…
מיכל ולי – תודה על הדיאלוג המעניין ביניכן. התרגשתי..
הי מיכל
הנה הלינק לאלעד
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=50&itemID=1713#post1713
המשכנו א תהדיאלוג, לי ואני, אצלה בבלוג. נושא בכלל לא פשוט.
מרגש. אהבתי את הרעיון של שיחה עם עצמך, עם הלב שלך, כאילו שהוא נפרד ממך. בהצלחה.
שירי,תודה על הכל.